ברוכים הבאים לאתר המשפחה
כיצד נולד האתר
הכול החל בפסח 2009.
מרי שרון מצאה קלסר ישן, ובו תמונות ותיעוד סיפוריה של חיה/שרה שלנגר ז"ל ע"י נכדתה עדי שרון, במסגרת פרויקט משפחה בביה"ס מתאריך 02.03.1990.
חיה, שהייתה אז בת 81 שנה, סיפרה לעדי ברגש אודות זיכרונותיה מימי ילדותה, נערותה ומימי היותה אישה נשואה ואם לשני ילדים הדואגת לגורל משפחתה.
בזכרה לפרטי פרטים את ההתרחשויות, את הבריחה מפולין, תיארה את התלאות הנוראיות שעברו בתחילת מלחמת העולם השנייה.
היא המשיכה וסיפרה בבכי על ביתה ז'ניה שנפטרה בגיל חצי שנה, ועוד סיפרה על החזרה לפולין והעלייה לארץ ישראל.
למרבה הצער, לא הצליחה, למרות שניסתה, להציל את שאר בני משפחתנו שנספו, אך יאמר לזכותה של חיה שלנגר, שלולא הייתה מחליטה לברוח בזמן, לפני הגעת הנאצים אל ביתה, כל משפחתנו הייתה נמחקת!
מרי שרון החלה להקליד את כל החומר שהיה כתוב בכתב יד, אספה תמונות נוספות, מסמכים ומידע מהאינטרנט.
לאה שלנגר ז"ל מצאה בהמשך ערימת גלויות מתקופת המלחמה שעזרו להשלמת הסיפור ואילן היוחסין. כמו כן, הביאה ישירות מארכיון בוורשה עדות של הרש\צבי טראובה המתאר את קורותיו במלחמה ומספר על נתן יחימוביץ - שניהם מוכרים כבני דודים של חיה שלנגר.
בנוסף, מסרה מרי שרון 14 שמות של בני משפחה, שנספו בשואה, לארכיון "יד ושם".
כיוון שהצטבר חומר רב, הוחלט לבנות אתר, שכל המשפחה תוכל לגלוש בו וללמוד על היסטוריית המשפחה, בתקווה שיהיה עניין בכך.
לאילן היוחסין של משפחתינו
תודות:
למרי שרון על היוזמה, האיסוף, הקלדת ותרגום החומר ועל בניית אילן היוחסין
ללאה שלנגר ז"ל על איסוף המידע ועל הריאיון
למשה נחשון ז"ל על העלאה לכתב של קורות חייו ועל הריאיון
לענת שרון על סריקת התמונות
לעדי שרון על ריכוז המידע, עריכת הריאיון ובניית האתר
ולאוהד בייטלר (בן זוגה של עדי) על בניית ועיצוב האתר
מרי שרון מצאה קלסר ישן, ובו תמונות ותיעוד סיפוריה של חיה/שרה שלנגר ז"ל ע"י נכדתה עדי שרון, במסגרת פרויקט משפחה בביה"ס מתאריך 02.03.1990.
חיה, שהייתה אז בת 81 שנה, סיפרה לעדי ברגש אודות זיכרונותיה מימי ילדותה, נערותה ומימי היותה אישה נשואה ואם לשני ילדים הדואגת לגורל משפחתה.
בזכרה לפרטי פרטים את ההתרחשויות, את הבריחה מפולין, תיארה את התלאות הנוראיות שעברו בתחילת מלחמת העולם השנייה.
היא המשיכה וסיפרה בבכי על ביתה ז'ניה שנפטרה בגיל חצי שנה, ועוד סיפרה על החזרה לפולין והעלייה לארץ ישראל.
למרבה הצער, לא הצליחה, למרות שניסתה, להציל את שאר בני משפחתנו שנספו, אך יאמר לזכותה של חיה שלנגר, שלולא הייתה מחליטה לברוח בזמן, לפני הגעת הנאצים אל ביתה, כל משפחתנו הייתה נמחקת!
מרי שרון החלה להקליד את כל החומר שהיה כתוב בכתב יד, אספה תמונות נוספות, מסמכים ומידע מהאינטרנט.
לאה שלנגר ז"ל מצאה בהמשך ערימת גלויות מתקופת המלחמה שעזרו להשלמת הסיפור ואילן היוחסין. כמו כן, הביאה ישירות מארכיון בוורשה עדות של הרש\צבי טראובה המתאר את קורותיו במלחמה ומספר על נתן יחימוביץ - שניהם מוכרים כבני דודים של חיה שלנגר.
בנוסף, מסרה מרי שרון 14 שמות של בני משפחה, שנספו בשואה, לארכיון "יד ושם".
כיוון שהצטבר חומר רב, הוחלט לבנות אתר, שכל המשפחה תוכל לגלוש בו וללמוד על היסטוריית המשפחה, בתקווה שיהיה עניין בכך.
לאילן היוחסין של משפחתינו
תודות:
למרי שרון על היוזמה, האיסוף, הקלדת ותרגום החומר ועל בניית אילן היוחסין
ללאה שלנגר ז"ל על איסוף המידע ועל הריאיון
למשה נחשון ז"ל על העלאה לכתב של קורות חייו ועל הריאיון
לענת שרון על סריקת התמונות
לעדי שרון על ריכוז המידע, עריכת הריאיון ובניית האתר
ולאוהד בייטלר (בן זוגה של עדי) על בניית ועיצוב האתר
רקע להתרחשויות
לפני המלחמה:
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמדה האוכלוסיה היהודית בחבל ורטגאו (Warthegau) על כארבע מאות ועשרים אלף נפש, שהתגוררו במאה וחמישים יישובים. הרוב, כמאתיים וארבעים אלף איש, חיו בכרך הגדול לודז ' (Łódź), שהיתה העיר השנייה בגודלה בפולין כולה, אחרי וורשה (Warszawa), ובה הייתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בארץ זו. יתר יהודי ורטגאו התגוררו בעיירות וביישובים קטנים.
הקהילות הגדולות ביותר היו קהילת קאליש (KALISZ), שבה חיו עשרים וחמישה אלף יהודים. קהילת ולוצלווק (WLOCŁAWEK), שבה חיו שנים עשר אלף יהודים. זדונסקה וולה (ZDUŃSKA WOLA), כעשרת אלפים יהודים וכן הלאה.
אי אפשר לומר שלפני מלחמת העולם השנייה חיו היהודים בחבל ארץ זה, כמוהם כיהודים בפולין כולה, חיים של אושר. אדרבה, רובם הגדול של יהודי האזור היו אנשים קשי יום שהתפרנסו בדוחק. אמנם היו בקהילות היהודיות אנשים מבוססים ואף עשירים, בלודז' היו כמה אילי הון, אבל הללו היו בבחינת מיעוט זעום. היהודים בפולין כולה סבלו לא מעט עקב מדיניות האפליה שנקטו כלפיהם השלטונות וגלי האנטישמיות התפשטו והתגברו לפני המלחמה – לא מעט בהשפעתה של גרמניה הנאצית השכנה. עם זאת, זכו היהודים גם בהישגים גדולים בחיים הפוליטיים וכן בחיי התרבות והדת במסגרת הקהילה. בפולין פעלו מפלגות יהודיות וארגוני נוער, והוקמו בתי ספר יהודיים שלשון ההוראה בהם הייתה עברית או יידיש. הוקמו גם מוסדות לחינוך דתי-יהודי, ספריות יהודיות, מועדוני ספורט יהודיים, מוסדות לעזרה סוציאלית, בתי חולים, בתי זקנים ובתי יתומים. כמו כן נבנו עשרות בתי כנסת מפוארים. בעיירה אלכסנדרוב, למשל, שעל יד לודז', פעל מרכז החסידות מן החשובים בפולין, חצר אלכסנדר, שבראשו עמד הרב מנחם מנדל דנציגר.
הכיבוש הנאצי:
כל ההישגים האלה וכל המבנה הפוליטי, הכלכלי, התרבותי והדתי של היהודים, נהרסו בן לילה, עם כניסתו של הצבא הגרמני לאזור. חייהם של היהודים, בלי יוצא מן הכלל, נעשו הפקר. היהודי כפרט, היה לאדם משולל זכויות כלשהן. כל המוסדות היהודיים נמחקו מן השטח וכל הרכוש היהודי שנצבר בעמל של דורות, נפל לשלל בידי הפולש. הציבור היהודי, שרק תמול שלשום היה מאורגן להפליא וידע ללחום על זכויותיו בתנאים קשים, נעשה לציבור חסר אונים, מחוסר מנהיגות ונטול אמצעי הגנה כלשהם. השואה התחילה. מסע הטרור הנאצי נגד האוכלוסיה היהודית בחבל ורטגאו היה אכזרי יותר מבאזורים אחרים של פולין הכבושה. הסיבה לכך נעוצה בכוונתם של השלטונות הגרמניים לספח את האזור הזה לשטח הרייך השלישי, לגרמניה הגדולה. יחד עם הצבא הגרמני, הוורמכט, נכנסו לפולין יחידות מיוחדות של משטרת הביטחון הנאצי, האיינזצגרופן (EINSATZGRUPPEN). אלו היו יחידות מזוינות, שאומנו במיוחד להפעיל טרור נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחי הכיבוש, בעיקר נגד האינטליגנציה הפולנית ונגד האוכלוסייה היהודית כולה. ב-21.09.1939, עוד קודם שתמה המערכה הצבאית בפולין וקודם שהצבא הפולני נכנע סופית, הוציא ראש משטרת הביטחון הנאצי ריינהרד היידריך הוראות בדבר המדיניות הנאצית ונקיטת פעולות טרור נגד היהודים בשטחים הכבושים. בהוראות האלה, הוא ציווה להבדיל בין השטחים שהשלטונות הגרמניים התכוונו לספח לרייך לבין שאר שטחי הכיבוש. בנוגע ליהודים נאמר שיש לרכז את היהודים מן העיירות והכפרים, בערים גדולות יותר ובמהירות. את השטחים הנ"ל יש לשחרר מן היהודים ולחתור לרכזם בערי ריכוז מועטות בלבד. למן השעות הראשונות של הכיבוש הגרמני, התחילו ההתעללויות החמורות והבלתי פוסקות ביהודים: גברים, נשים, צעירים וזקנים. ההוראות לחטוף יהודים לעבודות כפייה, נתנה בידיהם של הגרמנים הזדמנות לחשוף את אופיים הברברי והסדיסטי שהפתיע את הכל. המוסדות היהודיים הציבוריים נסגרו וכל רכושם הוחרם. החלו מאסרים נרחבים. פורסם צו שחסם את חשבונותיהם של היהודים בבנקים ונאסר עליהם להחזיק במזומן סכום מעל 2000 זלוטי. הוחרמו גם כל המפעלים שבבעלות יהודית ומונו להם קומיסרים גרמנים. רבבות משפחות יהודיות מצאו את עצמן בלי מקור פרנסה והועמדו בסכנה של חרפת רעב. ב-04.11.1939, חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד. היהודים הושלכו מדירותיהם ולא התאפשר להם להוציא מעט מרכושם הדל. רובם הובאו לתחנות רכבת ונשלחו לשטח הגנרל גוברנמן. רבים נספו בדרך במסע ייסורים ורכושם הוחרם ונשדד. אלה מן היהודים שהקדימו רפואה למכה ועזבו את מקום מגוריהם קודם לכניסת הגרמנים, נתקלו בקשיים גדולים ובסכנות. נאסר על היהודים להשתמש בתחבורה ציבורית. גם לא יכלו לעזוב בלי רשות וגם הגבול בין השליטה של הגרמנים, הקשה על המעבר. אלה שהתמקמו בערים שונות של הגנרל-גוברנמן,
(GENERALGOUVERNEMENT) בעיקר בוורשה, הקדימו את אסונם. היחידים שהצליחו להינצל היו היהודים שעלה בידיהם לעבור לשטחים שהיו בשליטה סובייטית. הם אמנם התנסו בקשיים עצומים ורבים מהם אף הוגלו לאזורי בידוד ולמחנות (גולגים), אבל רוב רובם של הניצולים מקרב יהודי פולין היו הנמלטים הללו. הגרמנים בחרו בגטאות בשיטה של ניהול היישוב ע"י היודנרט, מוסד כפוי של אישים, אותם בחרו הגרמנים ותפקידם היה להעביר לציבור היהודי את גזרותיהם והוראותיהם של השלטונות הגרמנים. בסוף 1939, הקימו הגרמנים שכונות נפרדות ליהודים, גטאות בערים ובעיירות של פולין. המטרה המוצהרת הייתה בחיסול היהודים.
פולין 1939
ב-17 בספטמבר 1939, כשהפולנים עדיין ניסו לבלום את המתקפה הגרמנית, פלשה ברית-המועצות למזרחה של פולין בהתאם להסכם הסודי שנחתם כחודש קודם לכן בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ. בתוך שלושה שבועות הביסו הגרמנים את פולין, והיא בותרה לשלושה חלקים נפרדים:
* האזורים המערביים והצפוניים של המדינה הפולנית לשעבר, ובכלל זה העיר השנייה בגודלה, לודז', סופחו לרייך הגרמני;
* המחוזות המזרחיים סופחו לברה"מ וליטא, ולמעלה ממיליון יהודים פולנים בחלקיה המזרחיים של פולין עברו לשליטה סובייטי
* מובלעת במרכזה של פולין נהפכה לגנרלגוברנמן (GENERALGOUVERNEMENT)– אזור תחת השליטה הגרמנית, שעתידו הפוליטי לא הוגדר בתקופה הראשונה של הכיבוש. עפ"י האומדן נמצאו כ-1.8 מיליון יהודים בשטח הכיבוש הגרמני בפולין.
מראשית המלחמה התירו הגרמנים את הרסן ששמו על עצמם בימי שלום ובנסיבות שחייבו התחשבות בדעת הקהל ושיקולים מדיניים. יותר לא היססו להפעיל טרור נגד העם הפולני, אסרו ורצחו את מנהיגיו ואת האליטות האינטלקטואליות שלו וראו בפולנים "חוטבי עצים ושואבי מים" שתכליתם לשרת את "עם האדונים".
המדיניות כלפי היהודים והדרכים לפתרון הבעיה היהודית הוצגו כחלק מן הניסיון למנוע את הנזק שהעם היהודי גורם לעם הגרמני ולרייך, ולשם כך הוסמכו המשטרה והס"ס להיות הכוח המבצע בטיפול ביהודים. בספטמבר 1939 שלח ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך בס"ס, את "איגרת הבזק" שהגדירה את הנהלים והיחס כלפי היהודים בתחומי הכיבוש הפולני. בהנחיות הללו נקבע שיש לדאוג שהיהודים שהתגוררו בעיירות ובכפרים יועברו לריכוזים גדולים יותר בגטאות ונגזרה הגזרה להקים מועצות יהודים –"יודנרטים" – שתפקידם יהיה להוציא אל הפועל את פקודות השלטונות הגרמניים.
היידריך הבחין בהוראותיו בין שלב מעבר ביישום פתרון הבעיה היהודית לבין "המטרה הסופית", אף עפ"י שאין להניח שכבר בתקופה המוקדמת הזאת הוגדר "פתרון סופי" שמטרתו רצח טוטלי ונתגבשה תכנית השמדה. נראה שבתקופה האמורה היו קיימות תכניות מעורפלות בלבד ורצון כללי ולא מוגדר לפתור פתרון מהיר ורדיקלי את הבעיה היהודית. בשלב הזה נמשכה עדיין מדיניות כפיית ההגירה אל מחוץ לגבולות הרייך הגרמני.
עם כניסת הגרמנים אל תוך ערי פולין החלה התעללות בכל יהודי שנקרה בדרכם. הם השפילו, הִיכו, גזרו זקנים של יהודים שומרי מצוות וביצעו תליות פומביות במטרה להטיל אימה על האוכלוסייה. המבצעים היו אנשי היחידות המיוחדות של הס"ס שנתלוו ליחידות הצבא. כניסתם לוותה בהצתות של בתי כנסת ובתי היהודים על יושביהם, ועוברי אורח ברחובות נחטפו לעבודות כפייה לשם תיקון נזקי הקרבות. לאחר שהוטלו עליהם קנסות כספיים עצומים בגין "אשמתם" בפרוץ מלחמת העולם וההרס שבא בעקבותיה, הוטלו על ראשי היהודים שורה של גזרות: חובת רישום של כוח העבודה היהודי והטלת "חובת עבודה", גזל רכושם ("אקציות הפרוות", החרמת רהיטים וכיוצא בזה) ונישולם מפרנסותיהם. הגרמנים פרסמו ברחבי השטחים הכבושים צווים שחייבו את היהודים לענוד "אות קלון" – סרטי זרוע ועליהם מגן דוד- כפי שנהגו לסמנם בימי הביניים. בתחומי הרייך הגרמני ומאוחר יותר גם בשטחי הכיבוש הגרמניים במערב אירופה חוייבו היהודים לענוד על דש הבגד טלאי צהוב – מגן דוד בצבע צהוב.
(הערה על סמך מידע מהויקיפדיה)
כאמור, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמדה האוכלוסיה היהודית בחבל ורטגאו (Warthegau) על כארבע מאות ועשרים אלף נפש. חבל ורטגאו שבפולין בזמן המלחמה נקרא רשמית ורטלאנד.
Reichsgau Wartheland
Reichsgau Wartheland Aug. 1943
העיר לודז' סופחה למחוז ליצמנשטאט (LITZMANNSTADT) שבדרום מזרח חבל ורטלאנד.
בין השנים 1939-1940 היא נקראה LODSCH ובין השנים 1940-1945 היא נקראה LITZMANNSTADT.
העיר וורשה, WARSZAWA סופחה לחבל גנרלגוברנמן (GENERALGOUVERNEMENT) ושכנה בצפון החבל.
שמה שונה ל- Warschau.
קאליש סופחה למחוז קאליש שבמרכז דרום חבל ורטלאנד. בין השנים 1945–1939 שונה שמה ל- KALISCH
זדונסקה וולה סופחה למחוז שיראץ (SCHIERATZ) ששכן דרומית למחוז קאליש.
בין השנים 1943-1945 שונה שמה ל- FREIHAUS
תחילת ההשמדה:
לאחר ההתקפה על ברית המועצות ביוני 1941, פתחו הגרמנים באמצעים של רצח המונים. אור ירוק ניתן באמצעות "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית" בוועידת ואנזה. פעולות החיסול, החלו בסוף חודש ספטמבר 1941. בתזכיר, אותו חיבר שטורמבנפירר רולף היינץ הפנר, אחד ממנהלי המרכז להעברת אוכלוסין נשקלה האפשרות, שעדיף "לטפל" ביהודים בחומר מסוים הפועל מהר וכי זה יהיה הרבה יותר נעים מאשר לתת להם למות ברעב. הוקמה יחידה מיוחדת של הס"ס הזונדר קומנדו, בפיקודו של האופטשטורמפירר הרברט לנגה, שהתמקדה ברציחתם של חולים במסגרת "המתת חסד". יש עדויות קשות ביותר כיצד הגרמנים הרגו יהודים והשליכום לבורות סיד והרגו אותם בעינויים קשים. פרטים על רצח המונים ובאמצעות רכבי גז, ידועים ממשפטו של הפושע הנאצי פרדיננד גלר, שהתנהל בעיר שטוטגרט בשנת 1949. גלר היה ראש המנהל הגרמני של הגטו בעיירה קוז'מינק (KOŹMINEK) שבנפת קאליש, בחבל ורטלאנד. בין השנים 1939-1943 שמה הגרמני היה BORNHAGEN. בעיירה זו הוקם גטו כבר בתחילת 1940 ורוכזו בו כאלף ושמונה מאות יהודים. ב-26.11.1941 הורה גלר ליהודי גטו קוז'מינק, להתייצב בכיכר על יד בית הכנסת המקומי, לכאורה כדי לאשר כרטיסי מזון. למתאספים סופר שמכיוון שהגטו מוסב למחנה עבודה, יועבר כל מי שאינו מועסק, זקנים וטף, למקום אחר. כוח גדול של אנשי ס"ס, הקרוי רולקומנדו, בא לקוז'מינק והגרמנים התחילו לעשות סלקציה בקהל ולהפריד מיתר המתייצבים את הזקנים, את הנכים ואת הילדים שעדיין לא מלאו להם 14 שנה. הסלקציה נעשתה אגב מאבק עם ההורים, שהגרמנים קרעו בכוח את הילדים מזרועותיהם. כשלא עלה הדבר בידם, פתחו הגרמנים באש על המתנגדים והרגום. בו בזמן התחיל חיפוש אחר המסתתרים שהחליטו שלא להתייצב בכיכר וכל מי שאותר במחבוא, נורה למוות. לא ידוע מה היה מספרם הכולל של ההרוגים, אבל בית המשפט בשטוטגרט קבע שגלר עצמו הרג לפחות עשרה אנשים. המבצע היה מלווה בשוד של רכוש היהודים וגלר איפשר לאנשיו לקחת לעצמם זהב ודברי ערך אחרים שנמצאו אצל היהודים. המיועדים לגירוש הוכנסו בכוח אל בית הכנסת והיתר נצטוו לעזוב את המקום. לשער בית הכנסת בא רכב גז והכלואים נדחפו לתוכו בקבוצות של שבעים עד שמונים איש. כשהחל הרכב לנסוע, הוכנסו לתוכו גזי פלטה והאנשים נחנקו בתוך החלל הסגור הרמטית. גוויותיהם של הנרצחים הוטלו לתוך בורות שהוכנו מראש ביערות גולוכוב (Gołuchów). כמה ימים נמשך רצח זה, כך קבע בית המשפט בשטוטגרט, נרצחו לפחות שבע מאות איש, אבל ייתכן שמספרם היה גבוה הרבה יותר.
גולוכוב זו עיירה קטנה במערב פולין, 20 ק"מ צפון מערבה מקאליש. בין השנים 1939-1943 שונה שמה ל Goldenau.
בין השנים 1943-1945 שונה שמה ל-Goldenacker.
ציטוט של חיה שלנגר:
"מקוז'מינק לקחו את ריילע ומשפחתה ברכבות עם גז למקום בשם גולוכוב GOLUCHÓW ועד לשם, כולם כבר מתו וזרקו אותם לאדמה. ריילע היתה בת 57 במותה."
מקורות פולניים מתארים עוד רציחות המונים שביצעו הגרמנים ביהודים ובפולנים בנפת קאליש. ב: 10-12.10.1941, למשל, נורו למוות מאה עשרים וחמישה יהודים ביער שבין היישובים סקרשב (SKARSZEW) וביירנטקי (BIERNATKI). בנובמבר אותה שנה, נרצחו ביער על יד היישוב גולוכוב, כמה אלפי יהודים ופולנים. בבית הקברות בקאליש נרצחו ארבע מאות ועשרים יהודים. פעולות נרחבות שעשו הגרמנים בשנים 1943-1944, כדי לטשטש את עקבות הרצח, אינן מאפשרות לקבוע את ממדי הרציחות ואת מספרם של הנספים.
וואנזה:
אין בידינו מסמך שלפיו ניתן לקבוע מי נתן את ההוראה על התחלת ההשמדה הטוטלית של היהודים ומתי וכיצד נתקבלה ההחלטה. חוקרים רבים סבורים שפקודה כזאת לא נוסחה בכתב מעולם אלא ניתנה בעל-פה, בידיעתו של היטלר או בידיו, עוד בקיץ 1941.
ב-31 ביולי 1941, זמן קצר לאחר הפלישה לברית-המועצות, הורה הרייכסמרשל הרמן גרינג לריינהרד היידריך "לעשות את ההכנות... לפתרון כללי של בעיית היהודים בתחום ההשפעה הגרמנית באירופה".
רצח יהודי פולין:
בפולין חיו יהודים קרוב ל-800 שנים, עד לכיבוש הנאצי, והם מנו כ-3.3 מיליון יהודים – יותר מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. גם שיעורם בקרב האוכלוסייה – כעשרה אחוזים – היה גבוה יותר מאשר בכל מדינה אחרת באירופה. לאחר כיבושה של פולין בידי גרמניה וברית-המועצות בספטמבר 1939, נכלאו בגטאות רוב היהודים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני – כ-1.8 מיליון יהודים. ביוני 1941, לאחר שפלשו לברית-המועצות, כלאו הגרמנים בגטאות את שאר יהודי פולין וכעבור פרקי זמן שונים שילחו אותם למחנות ריכוז ולעבודות כפייה. בדצמבר 1941 בוצע רצח יהודים מאזור גטו לודז' בחלמנו באמצעות משאיות גז, ובמרס 1942 החלה גם באושוויץ השמדה של יהודים פולנים. לאחר גיבושם של קווי פעולה בוועידת וואנזה הקימו הגרמנים בין מרס ליולי 1942, שלושה מחנות השמדה בפולין ("מחנות היידריך"): בלז'יץ, סוביבור וטרבלינקה בסמוך לצמתי מסילות רכבת. במחנות הללו לא נערכו סלקציות, ובהגיע רכבות הגירוש נשלחו הקרבנות – גברים, נשים וטף – היישר אל מותם. ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה שנמשך עד ה-21 בספטמבר ובמהלכו נעקרו ושולחו כ-260,000 איש למותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. עד סוף 1943 נרצחו בבלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה כ-1,700,000 יהודים, רובם מפולין. מספטמבר 1942 עד קיץ 1944 נרצחו במחנה מיידנק שליד לובלין עשרות אלפי יהודים, רובם מפולין. בקיץ 1944 נשלחו להשמדה 80,000 היהודים שנותרו בגטו לודז' – מרביתם לאושוויץ-בירקנאו ומיעוטם לאתר ההשמדה חלמנו, שהופעל מחדש במיוחד למטרה זאת. בחלמנו נרצחו כ-300,000 יהודים, רובם מפולין. באושוויץ-בירקנאו ובחלמנו נמשכו הרציחות עד לשחרור המחנות בינואר 1945 בידי הצבא האדום. בתום המלחמה שרדו כ-380,000 מיהודי פולין בפולין עצמה, בברית-המועצות ובמחנות ריכוז על אדמת גרמניה ואוסטריה.
איבערלעבען - עבודה, פרנסה, הברחה:
הניסיונות של החברה והיחיד לשמור על המשך החיים גם בנסיבות הקשות ביותר כונו במזרח אירופה איבערלעבען (ביידיש – להישרד). יהודים רבים ניסו לשרוד על ידי כך שנאחזו במקומות עבודה שונים על מנת להמשיך ולהביא בכך תועלת למשטר הנאצי. התפיסה של הצלה על ידי עבודה, שבמקומות מסוימים שימשה בסיס להישרדות לאורך תקופה מסוימת, סיפקה גם מחיה מינימלית ליהודים אלו, אך הייתה תמיד תלויה בנכונות מצד השלטון הגרמני. במקביל התמודדו יהודים בגטאות עם קשיי הקיום ומצוקת הרעב גם בעזרת הברחות מזון ותרופות.
ציטוט של פולעק שטיינרט מגלויה מס' 4 מתאריך 7.1.41:
"מיר האט מען שוואכ באזארגט מיט באהייצונג, נור איך גלויב דאס אין דער קעלט וועט מיר נישט אויסקומען צו זיצן. אויב די מייסטערסקייע ווערט באהייצט. מיט פראדוקטן איז ווייטער פאסקודנע. אבער סמאכט נישט אויס ביזן פרילינג וועט מען אויסהאלטן."
(התארגנו חלש עם החימום ולא מספיק טוב. מקווים לשרוד את הקור. עם המצרכים ממשיך להיות חמור. אבל לא נורא ומקווים להחזיק מעמד עד האביב.)
ברל שלנגר - משפחה
עפ"י סיפוריה של חיה/שרה שלנגר לבית יחימוביץ:
לשלמה/נחום וצערל/איטע שלנגר היו 4 ילדים, ביניהם משה/הרש, אביו של ברל.
אבא של ברל היה איש נמוך. כל בוקר לפני לכתו לבית הכנסת, כיבד את אשתו ריילע גלברט בסוכריה או שוקולד.
יום אחד הלך כהרגלו, כמידי יום, לבית הכנסת, אך לא חזר יותר. משה/הרש קיבל שטף דם במוח. היה מלא דם ועדיין בהכרה. לאחר שש שעות נפטר.
זה היה לפני מלחמת העולם השנייה בשנת 1934, בהיותו בן 52 לערך.
ברל שלנגר- שושלת אם (גלברט)
לרב ברל גלברט (הצדיק) וזוגתו רודה היו 6 ילדים, ביניהם ריילע/רגינה, אמו של ברל. ברל גלברט ורודה גרו בזדונסקה וולה
Zduńska Wola Google Maps
Zduńska Wola Text, p.15
(הערה ממרי שרון)
ברל שלנגר נהג לומר בתדירות, כי הסבא שלו היה אחד מל"ו הצדיקים.
ריילע שלנגר לבית גלברט- אמו של ברל 1885-1942
ריילע/רגינה היתה אשה גבוהה. היא ומשה/הרש שלנגר, גרו בקאליש.
KALISZ Google Maps
(מידע מאתר ארגון יוצאי קאליש)
במלחמת העולם השנייה: קאליש מונה 40.000 תושבים מחציתם יהודים. בתחילת ספטמבר 39 נכבשה קאליש, רכוש היהודים הוחרם והחל מ-20.11.39 ועד תחילת דצמבר רוכזו היהודים בבנין השוק החדש וגורשו משם ברכבות לוורשה וערים אחרות בפולין. שאר היהודים שנשארו רוכזו בשלושה בתים עד שיום אחד ב-27.10.40 נאמר לאנשי הקהילה שעומדים לשלוח את החולים והיתומים לבתי החלמה, הקהילה נדרשה לממן את הובלתם. הגיעה משאית שחורה אטומה, רק מאוחר יותר הוברר לאנשי הקהילה שזו משאית גז ויותר לא יראו את האנשים. הנותרים כ-350 יהודים נשארו במעין גטו עד סוף שנת 41 ואז הצעירים והבריאים הועברו למחנות עבודה, הזקנים והחולים נאספו במשאיות גז. אחרוני היהודים פונו לגטו לודז' ב–8.7.42, מאותו יום קאליש ללא יהודים.
ריילע התחתנה בשנית עם בן למשפחת צ'רנוז'יל Czarnożył
בשנת 1940 הגיעו הגרמנים למקום מושבם של משפחת צ'רנוז'יל (ריילע ובעלה הם ממשפחה זו), משפ' טאובה (מאיר טאובה), משפ' זיסקינד, דודות של חיה, גיסתה של ריילע, ששמה היה רבקה/חיה, ועוד אנשים ממשפחת חיה, והעבירו אותם ליישוב בשם קוז'מינק.
KOŹMINEK Google Maps
(הערה על סמך מידע מהויקיפדיה)
בשנת 1939 קוז'מינק והערים בסביבה נכבשו וסופחו ע"י הרייך השלישי ליחידת המינהל הטריטוריאלית (מחוז) Reichsgau Wartheland בינואר 1940 שלטונות היטלר הקימו גטו בקוז'מינק. הם ריכזו לשם את היהודים מכל האיזור. ביוני 1942 חוסל הגטו והתושבים הועברו למחנות שונים. המחנה העיקרי שביניהם הוא מחנה ההשמדה Chełmno שליד Nerem. חלקם הובלו לגטו לודז'.
ציטוט של חיה שלנגר:
מקוז'מינק לקחו את ריילע ומשפחתה ברכבות עם גז למקום בשם גולוכוב GOLOCHÓW ועד לשם, כולם כבר מתו וזרקו אותם לאדמה. ריילע היתה בת 57 במותה.
לברל היתה אחות אחת, צרל/איטע (CIOCIA/CELA) שלנגר היא נישאה לשמעון פרנצ'ב (05.1906-1965) משפחת שמעון מטשקנט שבאוזבקיסטאן.
להם היו שני ילדים: ציפורה ומשה ז"ל.
חיה שלנגר - משפחה
עפ"י סיפוריה של חיה/שרה שלנגר לבית יחימוביץ:
ליעקב יחימוביץ ובת זוגתו (שמה לא ידוע) נולדו 5 ילדים,
ביניהם מאיר יאכימאוויטש, 1875-1940 אביה של חיה.
מאיר עשה כובעים לגברים ונשים והלך לשוק, כדי למכור.
בקושי הייתה לו פרנסה וכסף לחיות.
חיה שלנגר - שושלת אם (שייניק)
לא ידוע מי היו הוריה של גיטל שייניק, 1878-1940 ,אמא של חיה.
בתמונה מימין למעלה האם גיטל יחימוביץ (שייניק) וחיה/שרה בת שלוש. 19.12.1911. צולם ב- ARLT u. VOLLENBRUCH BAD SALZBRUNN (שם פרוסי)
שם המקום כיום (בפולין) : SZCZAWNO ZDRÓJ
עפ"י גלויה מס' 6 מהלה יחימוביץ, אשתו של אלטער/אלברט, מוורשה בתאריך 18.04.41,וגלויה מס' 7 מיהודה/אריה, מ MÜLENTHAL ,בתאריך 04.05.41,נפטרו מאיר יחימוביץ בן 65 לערך וגיטל בת 62 בבי"ח בקאליש בשנת 1940
לחיה היו שני אחים: אלטער/בן-ציון/אלברט ויהודה/אריה יחימוביץ.
אלטער/אלברט היה יצרן בדים וכובעים עם שותפים, נשוי לחיה/הלה לבית שטיינרט ולא היו להם ילדים.
הם היו עשירים במונחים של אז.
בתמונה מימין למטה אלטער/אלברט והלה יאכימאוויטש משנת: 10.06.1920
אלטער/אלברט 1900-1941
הלה 1902-1942
תמונות נוספות של אלטער/אלברט והלה יאכימאוויטש בגלריית התמונות
הערה ממרי שרון 2010 : בגלויה מס' 4 מתאריך 7.1.1941 כותב פולעק שטיינרט, אח של הלה, אשתו של אלטער/אלברט יחימוביץ, כי אלטער/אלברט חולה ושוכב בבי"ח בוורשה ואשתו הלה גרה בוורשה. בגלויה נוספת, מס' 6 מתאריך 18.4.1941 מספרת הלה יחימוביץ שאלטער/אלברט בעלה שוכב בביה"ח בוורשה מזה 16 חודשים. היא מאד מבקשת לשלוח להם חבילות כדי להציל אותם. הלה מציינת שהיא סועדת את בעלה אלטער/אלברט, אבל אין לה את היכולת. לפי מכתב מס' 10, שהתקבל ממר WIDAWSKI בתאריך 23.04.1946 , היא מתה מרעב בוורשה.
חיה שלנגר הקפידה להזכיר כי השניים היו עשירים מאד בימים כתיקונם וסופם שמתו ברעב ובחוסר כל.
יהודה/אריה יאכימאוויטש, 1942 - 1904 אחיה השני של חיה, היה נשוי לאידא ולהם שני בנים: יעקב/לייב 1942- 1927 (נפטר בהיותו בן 15) ובנימין 1942- 1939 (נפטר בהיותו בן 12) בהיותם יהודים, תנאי המחייה היו קשים ביותר.
יהודה/אריה ומשפחתו נרצחו בגטו איז'ביצה, העיר בה גרו בשנת 1941 אצל משפ' זיסקינד.
הסבתא רגינה כותבת בגלויה מס' 2 מתאריך 19.11.1940 שיהודה/אריה עם המשפחה נמצאים ב-PODDEMBICACH. ראה הנזכר לעיל.
הלה יחימוביץ, אשתו של אלטער/בן ציון/אלברט, כותבת מוורשה בגלויה מס' 6 מתאריך 18.04.1941, מזכירה את יהודה/לייב (אולי הכוונה ליהודה/אריה) הנמצא ב-IŻBICE, ושלא רע לו.
בגלויה מס' 7 מתאריך 04.05.1941 יהודה/אריה מספר על מצבו הקשה של אלטער/אלברט בוורשה וגם מציין את העובדה שנהג לשלוח חבילות וכי אינו יכול יותר ומבקש עזרה מאחותו חיה/שרה עבור אלטער/אלברט והלה. הגלויה נושאת כתובת : MÜLENTHAL.
בגלויה מס' 9 תאריך 23.04.1946, מספרים על המשפחה של יהודה/אריה, שגר אצל זיסקינד לפני המלחמה וכי לא נותר איש במקום.
במכתב מס' 10 מתאריך 23.04.1946, מאשר מר WIDAWSKI (חבר קרוב), שיהודה/אריה נספה באיזביצה
חיה וברל שלנגר
ul: Nowa 2, Kalisz
נולדה בקאליש פולין בפסח 23.04.1908.
נפטרה בסוכות/שמחת תורה כ"ג תשרי תשנ"ח 24.10.1997
עפ"י סיפוריה של חיה/שרה שלנגר לבית יחימוביץ: חיה/שרה, הייתה בת יחידה בבית, מלבד שני אחיה. חיה/שרה למדה עד גיל 16, 10 שנות לימוד במקום 12, בגלל שהיתה צריכה לעזור לפרנסת הבית. בגיל 16 עבדה בתפירת הכובעים בבית ועזרה לאביה במכירה. כדי למכור הסחורה, נסעו לכפרים. חיה/שרה נסעה עם אביה ביום א' אחר הצהרים וחזרו ביום ו' אחר הצהריים. כשהיה קר, ישנו על העגלה וכשהיה חם, ישנו על החבילות בחוץ. בשוק היה דוכן ומדפים בכדי לשים את הכובעים לפי היקף הראש ולפי המספר. היו פעמים שיצאו לשוק השכם בבוקר וחזרו בערב ב-17.00 אח"כ הלכה לספורט, מס' פעמים בשבוע.
בערל שלאנגער נולד בקאליש פולין בסוכות 18.10.1908
נפטר בי"ב באייר תשמ"א 16.05.1981
בהיותה בת 17, פגשה חיה את ברל שלנגר, בחנות להשכרת אופניים. פעמיים בשבוע ברל לימד אותה לרכב על אופניים, אח"כ הזמין אותה לבוא אליו, ולפני שחזרה הביתה "ביקש" לתת לחיה "נשיקת לילה טוב" ביד, מפני שפחד לבקש לתת לה נשיקה בפנים, אחרת היא תיעלב, תברח ותהיה ברוגז. חיה הייתה מאד רצינית. כך המשיכו בדרכם כחברים עוד 4 שנים, עד גיל 21. בגיל 21/20 הלכה חיה/שרה לעבוד בחנות בגדים וגם עבודות שונות אחרות, מאחר וההורים לא יכלו לממן בגדים חדשים לחתונה ולא היה מספיק כסף.
בגיל 23 הזוג התחתן. הם גרו בקאליש ברח' BABINNA מס' 2. ברל אף פעם לא צעק על חיה, הם לא רבו.
היה ביניהם קשר טוב מאד, היו חברים טובים והנישואים הצליחו. ברל עבד בבית בהכנת עימום מעור לנעליים (החלק העליון של הנעל). ברל קיבל מהמעביד שלו עור בשביל להכין את הנעליים. גם חיה/שרה עזרה במה שהיה צורך.
אחרי שנה, בהיותה בת 24, בשנת 1932, נולדה לאה, ביתה הבכורה, בביתם של גיטל ומאיר יחימוביץ (לא בבית חולים), בקאליש רח' נובה 2. חיה שהתה בבית הוריה חודש ימים. אחר כך חזרה לברל ברח' בביננה 2 BABINNA. הם גרו בחדר אחד. כעבור שנתיים ב-1934, הגיעה אמא של ברל, ריילע שלנגר/גלברט האלמנה, לגור אתם. חיה הזמינה את חמותה לשהות אתם באותו החדר ונתנה לה את המיטה, כשברל וחיה ישנים על מזרון, על הרצפה. המצב היה מאד קשה. היה צריך לדאוג לניקיון, לבישול, לתינוקת וניהול הבית. כעבור שנה, המשפחה רצתה לעזור לריילע, לכן הכירו לה חבר עם דירה והיא התחתנה אתו. לריילע היה קשר טוב מאד עם חיה/שרה, אף על פי שיצאה מן החדר שלהם.
כעבור שלש וחצי שנים, באוגוסט 1935 נולד משה בבית חולים "שבינטו-טרוייצה". חיה/שרה הייתה שבוע בבית החולים ולאחר מכן חזרה לביתה. היה מאד קשה בחדר אחד עם שני הילדים. בחודש ספט' 1939, כשלאה הייתה בת ½7 ומשה בן 4, הייתה שריפה בקאליש. הגרמנים עברו בכל בית יהודי והכריחו אותם ללכת לגטו בקאליש, ע"י איום בנשק. הגטו היה מקום גדול, המוקף בגדר תיל. הגרמנים עינו את היהודים, בלי התחשבות ובלי רחמים. כאשר נודע לחיה על כך שהוריה ואחיה נלקחו לגטו, אירגנה חיה בריחה עם שני ילדיה לאה ומשה, ברל, גיסתה צעלא ושני ילדיה ציפורה ומשה. לקחה עמה כרית ולחם לרכבת בדרך לרוסיה. את כל שאר החפצים השאירו בבית.
הערה ממרי שרון: בזמן המנוסה מקאליש וההתארגנות לנסיעה, פגשה בחוץ את לייב, הבן של יהודה/אריה (אחיה) ושאלה לאן פניו מועדות. הוא אמר שניגש הביתה להביא כרית לסבתא. שנים אח"כ אמרה שהצטערה שלא לקחה אותו אתם לברה"מ, במנוסה.
כשהגיעו לתחנת הרכבת והיו בדרכם לרכבת, הגרמנים ציוו עליהם ללכת מהר ולהזדרז ומי שלא היה יכול ללכת כל כך מהר, היה מקבל מכה בשוט ברגל, בגב, בראש ובכל חלקי הגוף, בלי אבחנה. ברל היה עם שני הילדים, לאה ומשה, לכן לא היה מסוגל ללכת כל כך מהר וחטף מכה בראש. כאשר הגיעו לתחנת הרכבת השנייה, הגרמנים ציוו על היהודים, על הגברים לשכב על המסילה וכשהרכבת התקרבה, היו צריכים לקום ולרוץ. זה היה מעין משחק לגרמנים ותעלול זוועתי.
בדרך לרוסיה, היו הפסקות שלא היה אפשר לדעת מתי הרכבת יוצאת ואם מישהו היה צריך ללכת לעשות את צרכיו, היה עלול להפסיד את הרכבת, ואם פספס, היה צריך להגיע עם רכבת אחרת ולחכות עד שתגיע, אם בכלל.
כשהגיעו לרוסיה, קיבלו חדר בלי רצפה. הייתה מיטה מעץ, הקירות היו רטובים והיה קר מאד. במשך הזמן קיבלה חיה עבודה באיסוף כותנה בשדות. הם לא קיבלו כסף בתמורה, אלא 200 גר' לחם. העבודה לא הייתה קשה במיוחד. ברל עבד באיסוף ירקות בשדות והילדים, לאה ומשה, היו לבד בבית ושיחקו בחוץ עם עוד כמה ילדים. כעבור זמן, כל המשפחה נסעה ל-ברדיאנסק. שכרו חדר אחד בשביל כל המשפחה. ברל וחיה הלכו לעבוד. חיה הייתה בהריון בחודש ה-5, הלכה לעבוד במסעדה. עלתה על סולם וצבעה קירות, וזאת בכדי לקבל צלחת מרק. היא עבדה כך שלשה חודשים וזה היה מאד קשה. זה היה בקיץ. היא יצאה כל בוקר בשעה 7.00 וחזרה אחה"צ בשעה 16.00. כך נהג לעשות גם בעלה, ברל. בשנת 1943 (הערה ממרי שרון: טעות, בשנת 1940), בחודש התשיעי להריונה, באוקטובר, נשארה חיה בביתה וילדה את ביתה ז'ניה, בבית חולים. אחרי הלידה, חיה קיבלה חופשה של שלשה חודשים ואחר-כך עבדה באיסוף כותנה בשדות. ז'ניה הייתה בת 1/2 שנה, ילדה בריאה מאד. בכל בוקר נאלצה חיה להשאיר אותה במעון, מאחר ונאלצה ללכת לעבודה. אחרי העבודה לקחה את ז'ניה הביתה. יום אחד, כשבאה חיה לקחת את הבת ז'ניה מהמעון, הבחינה שהילדה הייתה מאד חולה, מסביב לפה היה כחול והייתה מחוסרת הכרה. באותו יום ז'ניה נפטרה במעון. חיה שאלה את בעלי המעון לפשר העניין ולמה מתה. תשובתם הייתה שהיא חלתה. אסור היה להתלונן ולפנות לרשויות.
(הערה ממרי שרון: אמא טענה שהרגו אותה שם. היא הביאה אותה בריאה. )
באותו יום הלכו ברל וחיה לבד, וקברו את ביתם היקרה ז'ניה בשדות בכפר בו שהו. מות ז'ניה היה משבר גדול מאד בשביל חיה.
Berdyansk
במשך הזמן, קיבלו רשות לנסוע חזרה לפולין. בתאריך 06.02.1946 נולדה מרי. מרי, על שם הסבא מאיר יחימוביץ, אביה של חיה/שרה. כשמרי הייתה בת שבועיים, יצאו לדרך. הם נסעו ברכבות והיו הפסקות של כמה ימים והמשפחה נאלצה לישון בחוץ. היה מאד קר וקשה. במרץ עלו על רכבת הישר לפולין. בזמן ההפסקה, ברל הלך לחפש מים כדי לכבס החיתולים. כשחזר, הרכבת נסעה בלעדיו. הוא נאלץ להגיע ברכבת אחרת לתחנה הבאה, ושם פגש את חיה והילדים. משה היה מאד חולה בדרך. מבנובקה נסעו לוורוצלב. מרחק של כ-1700 ק"מ.
הג'וינט עזרו ליהודים שהגיעו מרוסיה. ובעזרתם, המשפחה קיבלה אוכל. פיזור היהודים היה מאורגן.
מוורוצלב נסעו ל- DZIERŻONIÓW. מרחק של 55 ק"מ.
לבסוף הגיעה המשפחה לנידרשלזיה DOLNY ŚLĄSK בחודש מרץ/אפריל 1946 לעיר לנגן-בלאו (בפולנית BIELAWA) שישה ק"מ דרומית ל-DZIERŻONIÓW. הם קיבלו דירה עם רהיטים מלאי פרעושים, בגדים, מגפיים והכל היה מטונף ומלוכלך, בגלל שזו הייתה דירה שהגרמנים נטשו ולא ניקו אותה תוך כדי הנטישה. לאה ומשה הלכו לבי"ס יהודי. ברל וחיה הלכו לעבוד בבית חרושת דירינג DIRING (בגרמנית), לכותנה. מרי הלכה למעון. אחרי העבודה, חיה לקחה את מרי הביתה. למשפחה לא נתאפשר לחגוג חגים יהודים. בין הגויים, הם רצו להידמות להם, בפרט שלא היו דתיים. ובכל זאת, עם חזרתם ל-BIELAWA, פולין, הקפידו להתקבץ עם החברים היהודים ובמסגרות של ארועים משותפים לשמור על שארית הפליטה. מרי הלכה לגן ילדים, שנוהל ע"י יהודיות ואח"כ בי"ס שלמדו בו ביידיש.(הערה ממרי שרון)
חיה וברל עבדו עד אשר קיבלו רשות לנסוע לא"י יחד עם המשפחה ועוד אלפי יהודים מפולין בשנת 1957. בחודש אוקטובר יצאו ברכבות לאיטליה, לג'נובה. שם קיבלו בית מלון לצורך לינה וכעבור שבועיים בערך, יצאו באוניית "ארצה" לא"י. באוניה היה להם כיף. הם קיבלו תא מיוחד שהשקיף על הים, בזכות לאה, שהייתה אקדמאית ולאקדמאים נתנו תנאים מועדפים. בדרך ראו מס' הרי געש, את חופי קפריסין ולבסוף נשקפה למול עיניהם חופה של חיפה. בהגיעם ארצה, הסוכנות קיבלה את פניהם. המילה הראשונה שלמדו אז בעברית, הייתה "סבלנות"! נציגי הסוכנות חילקו את העולים לפי רצונם, פחות או יותר, לעבר יישובים שונים. משפחת שלנגר קיבלה בית ברמת-ישי, שליד טבעון, שם שהו כשנה בערך. לאה, בהיותה אקדמאית, עזרה למשפחה בארגון המגורים. לכן, הם קיבלו צריף בפרדס רובין, ליד בני-ברק וגבעת שמואל. ברל קיבל עבודה ושהו שם כשנה וחצי. לאה התחתנה עם אברהם שוואלב בצריף התרבות של פרדס רובין. לאה שוב דאגה להעביר את ההורים לבית קשיח, דירה בפ"ת ברח' ז'בוטינסקי 21. סבתי עבדה בכל מיני עבודות ניקיון , 40 בתי שימוש כל יום. היא עבדה רק חצי שנה בניקיון השרותים. לא יכלה להמשיך, מפני שהקיאה כל הזמן. עבדה במשרדי "גחלת" ומשרדי "חומרי נפץ" בניקיון. בשנת 1981, י"ב באייר, סבי ברל נפטר, עקב ניתוח בראש, מפני שקיבל מכה בראש מהגרמנים. עבר ניתוח קשה, והיה משותק בחצי הפנים ומהניתוח השני לא קם. עם יציאתה לפנסיה, עבדה בהתנדבות בבית חולים בילינסון משנת 1984 עד 1990.
תמונות נוספות של חיה וברל שלנגר בגלריית התמונות
הבריחה מפולין
לאה מספרת: בסוף שנת 1939 הגיעו ל: BIAŁYSTOK, לגבול הרוסי. מרחק של 460 ק"מ מקאליש (הערה ממרי שרון), למספר ימים. הגרמנים עצרו אותם ולא נתנו להם לעבור מיד. רק אחרי שהרוסים נכנסו, הם יכלו להמשיך. משם לכפר נידח באוקראינה: BERDYANSK. ז'ניה נולדה ונקברה בברסיאנסק. שהו שם כשנתיים. סוף 1941 נסעו לטשקנט. שם היו תקופה קצרה, מאחר ולא קיבלו אישור שהייה. משם המשיכו לקולחוז קיזיאודחקן (הדגל האדום). אחרי זמן קצר למנגית באוזבקיסטאן. לא למדו שנה. בסוף המלחמה, האיגוד הפולני, הפטריוטים הפולנים, דאגו לכל יוצאי פולין. הוציאו משם גם את האזרחים הפולנים מבתי הסוהר ולדוגמא, את אביו של אברם ז"ל. משם, חזרה לאוקראינה לבנובקה עד פבר' 1946.
(הערה על סמך מידע מהויקיפדיה)
ביאליסטוק-בתחילת מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נכנסו לעיר חיילים גרמנים, אך מיד עזבוה, ובמקומם נכנסו חיילים סובייטיים, וצירפו את העיר לבלארוס. ב-27 ביוני 1941 הגרמנים כבשו את העיר שוב. במהלך המלחמה השמידו הנאצים את הקהילה היהודית בעיר רובה ככולה. בעיר גם פעלו גדודים של פרטיזנים, שיהודים רבים נטלו בהם חלק. ב-1945 העיר חזרה לתחומי ברית המועצות, אך הוחזרה לפולין.
ציפורה מספרת: שתי המשפחות, שלנגר ברל, חיה, לאה ומשה ברחו מפולין יחד עם צלה פרנצ'ב, ציפורה ומשה, לאוקראינה, על יד הים האזובי. בשנת 1941, הגרמנים התקרבו לגבול אוקראינה ואז המשפחות נפרדו. פרנצ'ב נסעו לטשקנט באוזבקיסטאן, מאחר ושמעון פרנצ'ב חיכה להם שם. הוא עזב את פולין הרבה לפניהם ונסע למשפחה שלו בטשקנט (הוא נולד בטשקנט). משפ' שלנגר נשארו ב- BERDYANSK- OSIPENKO דודה צלה כותבת גלויה בתאריך 24.06.1941, למשפ' שלנגר, בה היא מודיעה שהגיעו ביום חמישי ה-19.06.1941 לטשקנט ושם, בעלה שמעון קיבל אותם יפה מאד והכין עבורם דירה.
מוניעק/מיכאל גלברט מספר: (מוניעק גלברט, בן של שמולק וגולדה גלברט. גולדה כתבה גלויה מס' 14 בתאריך 03.1941, למשפ' שלנגר ושם הזכירה את מוניעק כשהוא בן 9.) מקאליש נסעו לגבול גרמניה ורוסיה, שם שילמו כסף לשני גרמנים, כדי שיעבירו אותם את נהר ה-BUG בסירה, משם הלכו ברגל לכפר. מהכפר, נסעו עם עגלה עד ROWNO בה שהו שנה. משמולק ביקשו/דרשו להסדיר ת.ז רוסית ל-5 שנים, או סיביר. מ-ROWNO עם התעודה, נלקחו למרחק של 1000 ק"מ ל-ROSTOW NA DON. משם הם עברו ל-SOWCHOZ (משק ממשלתי בשכר), שאחרי ROSTOW NA DON. עד שהגרמנים הגיעו לכוון שלהם. הגרמנים הגיעו עד לקווקאז ב-1941. הם קיבלו שם שני סוסים ועגלה. הגיעו ל- SOWCHOZ אחר ושם נולדה ברוניה בלול תרנגולים. שהו שם שנה. הגרמנים הגיעו גם ל- SOWCHOZ השני. הגרמנים תפסו אותם. הרוסים חזרו, גייסו את אבא שמולק, לצבא הרוסי. המשפחה, גולדה עם הילדים ברחו לקזחסטאן. גרו בעיר DżAMBUL. היו שם 3 שנים. מבית אחד לבית שני היה מרחק של ק"מ ויותר. זה היה בית של אוזבקי שהשכיר להם חדר. אבא שמולק נפצע והצבא העביר אותו לשרת ברוסטוב על הדון. המשפחה התכתבה וכך הוא ידע היכן אשתו והילדים. ב-1944 בא לקחת אותם ל-ROSTOW NA DON. אחרי המלחמה, נרשמו ב- żYDOWSKI KOMITET וכשהגיע הזמן לחזור לפולין, לקחו אותם ברכבת בהמות, לגבול פולניה. הגיעו ל-MIECHóW. עשו שם מיון בין הפולנים ליהודים. היו הרבה פולנים. גולדה, אמא של מוניעק מספרת בגלויה, שהוא לומד יפה ותלמיד טוב. מוניעק/מיכאל מספר שהוא היה בכתה א' שש שנים, בגלל המלחמה.
ראיון מ- 12.4.2009. עדי שרון, לאה ומשה שלנגר.
(הקלטה בעמוד נפרד)
עדי: "נתחיל בסבתא חיה. הרקע שלה."
לאה: "נולדה בקאליש ב- 23.4.1908. שמה חיה/שרה יחימוביץ. התחתנה בקאליש. גם הוריה נולדו וחיו שם עד 1939. כשאנחנו יצאנו אז שמענו שהם נפטרו עוד לפני שעשו את הגטו. אבא של אבא שלי, משה הרש שלנגר, כלומר הסבא שלנו, נולד בקאליש ונפטר כשאבא היה בן 14. אבא מצד אמא מאיר יחימוביץ וסבתא שלי מצד אמא היתה גיטל יחימוביץ. היא ממשפחת שייניק. בישראל היו מהמשפחה שלה אנשים. מאיר וגיטל יחימוביץ היו אנשים דתיים, וגם אחד הבנים, אח של סבתא חיה, אריה, היה דתי. ולו שני בנים שהיו יותר גדולים ממני. והם נספו בשואה. האח השני של אמא, שמו היה אלטער בן ציון, היה עשיר ולא דתי. כל המשפחה התעסקה בייצור כובעים"
משה: "הם עשו גם וילונות"
לאה: "לא, הם לא עשו וילונות. בקאליש היו בתי חרושת לוילונות. סבא שלי מצד אבא היה נמוך ודתי אביו היה אחד הצדיקים בקאליש. לאשתו קראו ריילע ביידיש, והיא היתה גבוהה, וממש לא היתה דומה ליהודיה. גם אבא היה דומה לה, ללא סימנים של יהודי. בפולנית שמה היה רגינה. הם התגוררו בכפר ליד קאליש, OPATÓWEK.
אני עוד זוכרת שאני הייתי בשבתות או בימי ראשון נוסעת אליהם, היו משאירים אותי אצלה, כי סבא כבר לא היה, ואני טיילתי שם בגינה. היו שם גבעולים של עגבניות שהיו גבוהים יותר ממני, כך שהייתי אז קטנה. אבא שלי נולד ב 13.10.1908 בחודש של תמיר, מזל מאזניים. באותה השנה שסבתא נולדה. מסתבר שהיתה מבוגרת ממנו בחצי שנה. לפני שעזבנו גרנו כולנו ברחוב BABINNA מס' 2. לפני המלחמה. הם לא דתיים, אלא חילוניים, ולא השתייכו לשום מפלגה. אבל, היו יוצאים ונותנים את הדירה שלהם למען אסיפות של המפלגה הקומוניסטית וזה היה מאד מסוכן. למרות שלא היו נוכחים באסיפות ושייכים למפלגה, הם נתנו את הדירה."
עדי: "מדוע? האם הדירה היתה גדולה?"
לאה: "לא מפני שהדירה היתה גדולה, אלא מפני שלקומוניסטים לא היה איפה לעשות אסיפות והם התנדבו לתת."
עדי: "אז הם היו אנשים נחמדים."
לאה: " לא, הם היו באיזשהו מקום מעוניינים כנראה במפלגה הזו. אבא היה עובד כל השנים עבודה שחורה. לא פקיד. הוא היה שטעפער, האדם שמכין את החלק העליון של הנעל. לא סנדלר. הוא הכין את הנעל ללא הסוליה. הוא עיצב את החלק העליון. ואמא התעסקה כמו המשפחה שלה עם כובעים."
עדי: "אני זוכרת שהיא סיפרה לי על ימי נעוריה שהיתה הולכת עם הוריה ומוכרת כובעים."
לאה: "בהחלט יכול להיות. כל המשפחה היתה בעסק. חיה היתה צעירה והיא עזרה להם. אחרי החתונה היא כנראה הפסיקה."
עדי: "אתם יודעים משהו על ילדותה? מלבד הכובעים?"
לאה: "אני חושבת שהיא סיימה ביה"ס יסודי. שבזמנו, זה היה דבר גדול. לעומת אבא שלי, שלא יכול היה לסיים, כי היה חייב ללכת לעבוד. אביו נפטר והוא היה צריך לפרנס את המשפחה."
עדי: "סבתא נשארה בקאליש כל הזמן? לא עברתם דירה?"
לאה: "לא, אנחנו נשארנו שם. עד שברחנו לרוסיה. עד לרגע האחרון."
עדי: "את יכולה לספר לי על האחים של סבתא חיה?"
לאה: "האח השני, הלא דתי, היה עשיר. היתה לו חנות, וגם בכובעים."
עדי: "אז הוא המשיך את העסק המשפחתי?"
לאה: "זה היה העסק שלו. אבל הוא כנראה היה איש רע או קמצן, או שאשתו לא נתנה לו. כי כשאנחנו עזבנו, אמא שלי ביקשה ממנו שייתן לה כמה גרושים לדרך, והוא לא נתן לה אפילו שום דבר!"
עדי: "והאח הדתי?"
לאה: "לאח הדתי לא היה מספיק. ההורים של אמא שלי היו כבר חולים כשאנחנו עוד היינו בקאליש. הם היו זקנים וחולים. אני זוכרת שהאמא שלה היתה נמוכה. קשה לי לזכור, כנראה בגלל שלא היה לי קשר כל כך טוב איתם."
עדי: "ושמותיהם היו? על מנת להיזכר שוב? משפחת יחימוביץ."
לאה: "לסבתא שלי מצד אמא קראו גיטל (גיטה, כלומר טובה בעברית. שם נעורים שייניק) ולבעלה קראו מאיר. סבא שלי מצד אבא, שמו היה משה, ומשה נחשון, אחי, נקרא למעשה על שמו. ומרי שרון, אחותי, נקראה על שם מאיר יחימוביץ."
עדי: "לגבי האחים של סבתא חיה. לאח העשיר לא היו ילדים. נכון?"
לאה: "נכון."
עדי: "ולאח הדתי היו שני בנים?"
לאה: "כן, שהיו גדולים ממני, אבל לא בהרבה. אבל כך אני זוכרת. הם היו כולם דתיים. אחד היה בן 14.
משה: " ואמא שלי רצתה לקחת אותו איתנו כשברחנו מקאליש לרוסיה והוא לא יכול היה להצטרף. לה היה אינסטינקט כזה, חשש שיכול להתרחש משהו נורא. היו לזה סימנים חזקים. לאמא שלי היו אינסטינקטים מאד בריאים בעניין הזה והיא הייתה מאד החלטית. הוא אמר שהוא היה בורח איתם, אך הוא לא יכול היה להשאיר את ההורים את האח שלו. לכן, הוא נשאר ונספה במלחמה כמו כל המשפחה."
לאה: "בן כמה היה האח השני?"
משה: "אני לא יודע."
עדי: "אתם יודעים את שמותיהם?"
לאה: "אני לא זוכרת. אחפש בניירת ואגיד לך."
עדי: "את השמות של האחים של סבתא חיה את זוכרת?"
לאה: "כן. אריה יחימוביץ הדתי עם שני הבנים. ואלטער בן ציון העשיר."
עדי: "ואת שמות נשותיהם?"
לאה: "לאשתו של אריה יחימוביץ קראו אידע IDA .את שמה של אשתו של אלטער אני לא מוצאת כאן בניירת. רגע, מצאתי כאן משהו. היה רב ברל במשפחת גלברט, הצדיק, שהיה הסבא של סבא ברל, אבא שלי, שנקרא על שמו. הרב ברל גלברט, הסבא רבא שלי, נולד ב-ZDUŃSKA WOLA .
עדי: "הוריו של סבא ברל, משפחת שלנגר, אמו הייתה ריילע ואביו משה הרש. והם עסקו גם בעבודת יד?
לאה: "לא, אני לא כל כך יודעת במה הוא התעסק, אולי בלימוד תורה."
עדי: "וריילע היתה עקרת בית למעשה?"
לאה: "אני לא יודעת."
עדי: "אז סבא ברל נולד באותה השנה שסבתא חיה נולדה. והוא נולד היכן? בקאליש?"
לאה: "לא, בכפר שליד. אינני יודעת איך הוא הגיע לקאליש."
עדי: "האם ידוע לך משהו על הילדות של סבא ברל? על תקופת הנעורים עד שהכיר את סבתא חיה?"
לאה: "אני לא יודעת. האם אתה יודע, משה?"
משה: "לא."
עדי: "האם אתם יודעים איך הוא הכיר אותה?"
לאה: "לא, אף פעם לא סיפרו לי."
עדי: "איך זה יכול להיות. הרי אפילו לי סיפרה סבתא חיה."
לאה: "אז בבקשה תגידי לנו."
עדי: "אני לא זוכרת יותר מדי. איך ואיפה בדיוק הם הכירו אינני יודעת, אך אני זוכרת שהיא סיפרה לי על תחילת היחסים שלהם. הוא לימד אותה לרכב על אפניים או שהרכיב אותה על האפניים. הוא רצה לתת לה נשיקה והתנצל שהוא מבקש. היא לא הסכימה, אז אני מבינה שאתם לא מכירים את הסיפור הזה."
לאה: "ממש לא."
עדי: "אז סבא הגיע לקאליש ושם הם הכירו, כן?"
לאה: "כן וגם התחתנו שם."
עדי: "כמה זמן אחרי החתונה את נולדת?"
לאה: "האם אתה יודע משה מתי הם התחתנו?"
משה: "בשנת 1932"
לאה: "לא, זה לא נכון. אני לא זוכרת מתי, אבל יש לי תעודת נישואין שלהם. אני אחפש אותה."
עדי: "טוב, אז באיזו שנה את נולדת?"
לאה: " ב-1931 הם התחתנו, עכשיו משה אמר לי. אני נולדתי בקאליש ב-1932"
עדי: "את יודעת באיזה ביה"ח?"
לאה: " לא."
עדי: "את נולדת בביה"ח?"
לאה: "כמובן, משה לא היה שם, הוא אומר."
עדי: "היתה לך אחות שלרוע המזל נפטרה."
לאה: "כן, אבל זה כבר ברוסיה, את לא רוצה לשמוע על הדרך לשם?"
עדי: " וודאי, לא ידעתי מתי אחותך נפטרה."
לאה: "אז הסיפור מאד מעניין. פרצה מלחמה ואבא שלי הרגיש שהוא צריך להגן על המולדת שלו. מכיוון שכולם התגייסו. הוא אמנם לא קיבל צו גיוס, אך הלך באופן עצמאי אחרי כולם לוורשה כדי להתגייס ולהגן על וורשה. הוא הרגיש כך. הוא הלך ברגל. 300 קילומטר. הפציצו אז את וורשה חזק מאד. הוא רץ מבית לבית והוא היה מספר לנו שהוא ברח מההפצצות והיה רואה שהבית שממנו רץ הופצץ. והוא ניצל בנס. הוא חזר ברגל לקאליש, שוב 300 ק"מ."
משה: "הוא היה מתחבא בדרך וסיפר שלעיתים היה נאלץ להיכנס לביתן של כלבים גדולים, כי לא היה לו איפה להתחבא."
לאה: "זה אני לא ידעתי, על כל פנים הוא חזר ברגל."
משה: "היו לו רגליים נפוחות. עייף וסחוט."
לאה: "גמור."
משה: "ואני עמדתי במטבח על הכסא ואמא בישלה. המטבח היה צר, של מטר וחצי. אבא פתח את הדלת. אמא התנפלה עליו. הוא ביקש מים ושיורידו לו את הנעליים. וביקש לשכב במיטה. אמא שמה לו קומפרסים על רגליים נפוחות."
לאה: "וככה הוא שכב, עד שאמא פשוט הכריחה את כולנו לברוח. כיוון שהוא לא היה בורח, לא היה לו כוח. אז הוא חזר והיינו עוד קצת בקאליש. והתחילו שם לעשות גטו. את הגטו עשו בצורה כזו שהם היו סוגרים רחובות אחד אחר השני. ואז כשהיו מתקרבים לרחוב שלנו, אמא אמרה שאנחנו צריכים לברוח. אף אחד לא רצה ולא האמין. את יודעת, כולם אמרו מה, זה יעבור מתישהו. כמו שמשה אמר, היה לה אינסטינקט חיים מאד חזק. היא פנתה גם לדודה, שהיתה עם שני ילדים. צפורה ומשה. וגם אליה פנתה שנלך יחד. בעלה של דודה לא היה, הוא נסע לפני המלחמה. הוא נולד באוזבקיסטן, בטשקנט. שמעון פרנצ'ב, בעלה של דודה צלה."
משה: "אחות של סבא ברל."
לאה: "הוא לא היה. היא נשארה עם שני ילדים. גם היא לא רצתה לנסוע. אמא פשוט שכנעה את כולם. ואנחנו התחלנו, לקחנו פקלאות על הגב, ולמשך תקופה מסויימת היתה לנו עגלה."
"שכרנו עגלה עם סוסים. לא היו מכוניות. פשוט שכרנו עגלה ועם כמה פקלאות, פעקאלאך, אמא לקחה שתי שמיכות פוך שהיו לנו בבית, היו שתיים שלוש כריות פוך שהיא גם לקחה. כמה בגדים ומהר יצאנו. עד לרכבת. ומהרכבת אנחנו נסענו עד לגבול של רוסיה."לאה: "עד לביאליסטוק ששם כבר היו גרמנים כשאנחנו הגענו. כי זה היה..."
משה: "בדרך שנסענו ברכבת, היו הפגזות גרמניות על הרכבת, והרבה מאד אנשים, כמעט כולם ירדו בספיד מהרכבת, כדי להתחבא מאחורי השיחים עד שהפסיקו. ברגע שהפסיקו והמטוסים עברו ולא חזרו, אז חזרנו לרכבת והמשכנו לנסוע לגבול של ביאליסטוק."
לאה: "לגבול הרוסי."
משה: "התקופה היתה חרפית, התחילו גשמים והיה בוץ. כשהגענו לגבול, ירדנו מהרכבת. הלכנו ברגל. כולם היו חייבים ללבוש על הידיים את הטלאי הצהוב. אבא שלי לא לבש טלאי צהוב, הוא הרגיש את עצמו שהוא לא נראה כיהודי. כשגרמני צעק עליו הוא הסתכל עליו והגרמני אמר לו לך. אח"כ גרמני אחר עצר אותו, אמר לו תלבש טלאי, ונתן לו מכה בראש עם הקנה של הרובה."
לאה: "ובביאליסטוק, הגרמנים עשו דברים מאד אכזריים. הם אמרו לכל היהודים שישכבו על פסי הרכבת. ומרחוק ראינו שבאה רכבת. אבל הרכבת באה על הפסים המקבילים. לא על הפסים האלה. אבל זה היה מעשה אכזרי ביותר."
משה: "חיפשו דרך."
עדי: "מהירה ויעילה לחסל."
לאה: "ואבא לא לבש את הטלאי לא רק מפני שהוא חשב שהוא לא דומה, אלא מפני שהגאווה שלו לא נתנה לו לעשות את זה, לא רצה."
עדי: "מעניין שהוא הצליח בכל זאת להינצל, למרות שהוא לא..."
לאה: "מפני שאת הכרת אותו, היו לו עיניים כחולות, נראה כמו גוי, וכשהגרמני אמר לו "היי יו" הוא הפנה את הראש בכעס. הגרמני הסתכל עליו ועשה לו עם היד, לך הלאה. כי הוא לא זיהה אותו שהוא יהודי. אבל אח"כ, את יודעת, הגרמנים נסוגו והרוסים נכנסו ואז אנחנו עברנו את הגבול לרוסיה. אז איך אנחנו הגענו?"
משה: "מפני שעדיין לא הייתה פקודה מוחלטת לעצור את היהודים. עדיין היה הסכם מסויים בין היטלר לסטאלין. ההסכם היה בתוקף, שהיה מותר לו לעשות את זה."
לאה: "לביאליסטוק נכנסו רוסים. היתה תקופה שהם היו מתחלפים ככה. קודם כל היו פולנים, אח"כ נכנסו גרמנים, אח"כ נכנסו הרוסים. וכשהרוסים נכנסו, אז נתנו לנו לעבור לרוסיה. ונכנסנו קודם כל לאוקראינה, נכון?"
משה: "נכנסנו לכפר נידח. זה היה כבר חורף ושלג. אני זוכר שהיה בבית חימום. הייתי מופשט וכולם צחקו ממני ואני התביישתי. כדי להוריד בגדים ישנים ולהחליף בגדים, הפשיטו אותי. אמא נהנתה מזה שהייתי מופשט. וזכורים לי התרנגולות. למעשה זה היה כמעט מרתף. החלון היה בגובה של האדמה. שם גרנו חודש או חודש וחצי. לפני שנסענו..."
לאה: "זה היה בית של כפריים, כזה מחימר GLINA . אבל לא במרתף. זה היה רק חדר אחד. אני לא זוכרת מרתף."
משה: "היישוב הראשון היה כך, במרתף."
לאה: "היו עוד מקומות שהיינו בהם, בטשקנט. מה שלי זכור, הכפר הראשון שנכנסו אצל האוקראינים, זה שהם קיבלו אותנו יפה מאד. נתנו לנו לאכול, נתנו לנו חזיר לאכול. שמאלץ עם תפו"א. מה שמשה אומר לא זכור לי. ואחרי זה, נסענו לרוסיה מאוקראינה. נסענו לרסטוב. מה זה ברדיאנסק?"
משה: " BERDYANSK זה היה איפה שגרנו יותר משנה."
עדי: "האם לסבא ברל היתה רק אחות אחת? שמה היה צ'וצ'ה?"
לאה: "צלה."
עדי: "היא נולדה שלנגר. האם את יודעת איפה היא נולדה? היא היתה מבוגרת יותר מסבא ברל?"
לאה: "כן, היא כנראה נולדה איפוא שסבא ברל, בעיירה הזו."
עדי: "האם את יודעת בכמה שנים היא מבוגרת יותר ממנו?"
לאה: "לא."
משה: "שנתיים."
עדי: "אז היא נולדה ב 1906. "
לאה: "כנראה, כי אני לא יודעת."
עדי: "יש משהו שאתם יודעים עליה?"
לאה: "רק שהיא התחתנה עם איש יהודי מאוזבקיסטאן, שימק, SZIMEK"
משה: " קראו לו שימק ולהם שני ילדים."
עדי: "שם המשפחה שלו?"
לאה: "פרנצ'ב."
עדי: "אבל לפני שהיא הכירה אותו, אתם יודעים משהו?"
לאה: "לא."
עדי: "אז היו להם שני ילדים, צפורה ומשה."
לאה: "כן. קראו לה פייגלה, צפורה ביידיש. FENIA ."
עדי: "אני רוצה לדעת עליך. את נולדת ב 1932 . זה היה בקאליש."
משה: "ב- 10.2.1932."
עדי: " את גדלת בקאליש."
לאה: "כן, עד גיל 7 עד שנת 1939. הלכתי שם כבר לכיתה א' וגמרתי את הכיתה."
עדי: " מה שם הרחוב שבו התגוררתם?"
לאה: " מס' 2 BABINNA ."
עדי: "את ביה"ס את זוכרת?"
לאה: "לא, אבל יש לי בטח תעודה."
עדי: "אז בגיל 7 ברחתם."
לאה: "כן."
עדי: "איך את זוכרת את הילדות שלך? כילדה איך חווית את עליית הנאצים."
לאה: "לא הייתי ליד נאצים. הם נכנסו, הייתי ילדה קטנה, לא יצאתי לרחוב, ראיתי אותם רק כשברחנו. שם בביאליסטוק. משה אומר שהוא ראה, אז שיספר."
משה: "אני אספר שהיו לי צעצועים, טנקים קטנים, היה לי רובה. בא גרמני הביתה ודפק בדלת. אמא פתחה לו והוא שואל מה זה. אז אמרנו שזה צעצוע, הוא בדק שזה באמת צעצוע, הוא השאיר את זה והלך."
לאה: "אני לא זוכרת את זה."
עדי: "באיזו שנה אתה נולדת?"
משה: "28.8.1935 ."
עדי: "אז אתם גרתם באותו הרחוב, בקאליש. יש משהו שאתה זוכר עד לבריחה? היית בן 4 כשברחתם."
משה: "הייתי בערך בן 4 וחודשיים."
עדי: "קשה לי להאמין שאתה זוכר משהו עד גיל 4."
משה: "אבל תאמיני לי, שכשאני באתי לבקר עם אבא שלי בשנת 1953 בקאליש, אז אמרתי לאבא: קח אותי לרחוב בביננה ואני אראה לך את החצר ואת השער של הבית שבו גרנו. אמרתי לו שרק יביא אותי לרחוב ושלא יגיד לי את המספר, ואני אגיד לך איזה בית זה, שגרנו בו, וזכור לי שבבית הזה היתה חצר גדולה. והיה שם ביתן ומדרגות מסתובבות כאלה. בקומה ראשונה."
עדי: "אז סבא ברל לקח אותך לשם?"
משה: "כן, אבא לקח אותי והראתי לו את הבית שגרנו בו. אז לכן, את יכולה להאמין שאני זוכר את הפרטים הקטנים, למרות שאין לי זכרון במיוחד."
עדי: "אתה רוצה לספר עוד כמה דברים?"
משה: " אני מעוניין לספר. הגענו לשלב שעברנו את הגבול בין פולין לרוסיה."
עדי: "אבל השאלה שלי היתה מה אתה זוכר עד לבריחה?עד גיל 4."
משה: "אז אמרתי לך, היתה חצר והיה שם ביתן. היתה שם אשה שקראו לה בבאיאגהBABAJAGA . שזה בפולנית מכשפה. למעשה זו היתה אשה זקנה, גם חולה וילדים בגיל 4-6 עדיין סדיסטים וצחקנו ממנה. היא היתה רצה אחרינו עם המקל. אני פעם אחת הרגזתי אותה מאד, והיא לקחה את המקל והתחילה לרוץ, ואני ראיתי שזה משהו רציני, שאוכל לקבל מכה מהמקל שלה ואז רצתי, דפקתי מהר בדלת, אמרתי לאמא תפתחי מהר. היא פתחה לי את הדלת והאשה הזו ירדה בחזרה. הסיפור הקודם שאמרתי לך זה היה על הגרמני שבא לביקור לבית שלנו. בדקו אם אין לנו נשק בבית. ראו את הצעצועים והבינו שזה באמת צעצוע."
עדי: "וחוץ מזה שהם היו בבית. היו ילדים אחרים שצחקו עליך שאתה יהודי?"
משה: "לא זכור לי דבר כזה. היינו בחצר, אני לא יודע כמה היו יהודים וכמה לא היו יהודים. וזה היה בניין של שלוש קומות. היה שער. עכשיו שביקרתי עם אבא בפולין בשנת 1953 אז השער כבר לא היה. היה שם גם נהר ניצב לרחוב בביננה. 15 מטר מרחוב בביננה. שמו היה פרוסנה PROSNA . ואחרי שביקרתי אני ועליזה בשנת 1986 , היה לי מאד חשוב לבקר במקומות שגרנו בקאליש. במקום הזה הצלחתי להיכנס הביתה למרות שלא רצו לפתוח לנו את הדלת, כי פחדו שהיהודים באים לדבר על הרכוש. אבל אמרתי במפורש שאני בא לראות את הבית הזה, את המטבח, את הסלון לראות איפה שאנחנו גרנו לפני המלחמה ולהיזכר. זו חוויה."
עדי: "אפרופו רכוש, הבית שגרתם היה רשום על שם סבתא חיה?"
משה: " לאה אומרת שזה לא היה הבית שלנו. זה היה בית מושכר."
עדי: "אז לא היה לכם רכוש."
משה: "רק רהיטים, אבל רכוש לא היה."
לאה: "אני רוצה לספר על הנהר. אני לא יודעת מה הוא סיפר..."
משה: " רגע, לא סיפרתי, מתי שביקרנו בשנת 1986 אז הנהר כבר לא היה."
לאה: " סליחה, כשביקרת עם אבא הוא היה?"
משה: "כן, נדמה לי שכן, לא זוכר."
לאה: "אז אני אומרת לך שהוא לא היה, כי מספרים בקאליש, ששם קברו יהודים ושמו את ה.. שזה ממש קבר אחים, הנהר הזה. זה אני יודעת מאלה שסיפרו לי ככה."
משה: "עשו מזה משהו, עשו מזה פארק ושדרה. אז כנראה שלאה זוכרת. שדרה עם ספסלים."
עדי: "לא עשו מזה בית קברות?"
לאה: "לא, לא ,לא."
משה: "חלומות פז."
לאה: " עשו פשוט עם חול, כמו קבר אחים."
משה: "תראי, אני ביקרתי בשנת 1953 עם אבא. לאה אומרת שכבר לא היה הנהר. נהר פרוסנה כבר לא היה. ואח"כ כשאני ביקרתי עם עליזה, אשתי לשעבר, אז ראיתי שזה היתה כבר שדרה. שדרה לא כמו אצלינו יפה, אבל היו עצים וספסלים."
עדי: "מתי אתם עליתם לארץ?"
משה: "לארץ אנחנו עלינו ב-1957."
עדי: "אז אתה אומר שהיית עם סבא ברל בשנת 1953. ביקשת שיקח אותך לשם?"
משה: "לא, הוא אמר, הוא רצה להראות לנו איפה היינו, איפה גרנו, איפה הוא חי. וזה חוויה."
עדי: "אז זה היה בעצם לפני שעליתם לארץ. כי כשחזרתם לפולין גרתם כבר במקום אחר."
משה: "כן, גרנו בשלזיה שלפני המלחמה, שלזיה הנמוכה, גרנו באיזור WROCŁAW , היתה עיר ענקית, גרמנית, מאד דומיננטית. גרנו בשלזיה בעיר בשם BIELAWA ,ושמה היו גם לפחות 25% יהודים. היהודים שם בביילבה הקימו בתי מלאכה, היה להם נסיון של עבודה, ברוסיה כולם עבדו, ספרים, נגרים, חייטים ואנשים מוכשרים, היו מנהלים בתי מלאכה מכניים, מנהלי חשבונות. ככה שבא חומר טוב יהודי. חכם."
לאה: "זה נידר שלזיה. ככה קראו לזה."
משה: "אם לא אכפת לך, אם כבר קפצנו, עוד לא גמרנו עם רוסיה בזמן המלחמה, אבל אם כבר קפצנו לנידר שלזיה בביילבה, אז זכורים לי כמה דברים מאד בולטים ומיוחדים. אני אמרתי לך שאנחנו לפי בקשתך קפצנו, לא גמרנו עם תקופת המלחמה. אז מה שדומיננטי, זה שבאנו והתגוררנו בפולין. זכור לי איך שהיו מגרשים את הגרמנים מנידר שלזיה, מביילבה, נשים עם כובעים, גברים כמעט ולא היו, בודדים זקנים והז'רדמים הפולנים ליוו אותם, והם כמו ילדים טובים, עזבו את הבתים. הם עזבו במהירות כזו שלא הספיקו, כמו שאנחנו לא הספקנו בזמנו ב- 1939. סדינים, חולצות, מכנסיים, כריות. הכל מסודר, אפילו קמח, אפילו סוכר, הכל היה נקי , יפה ומסודר. בין היתר גם מצאנו סבון של בני אדם."
עדי: "מה זאת אומרת? משומן? ממה הוא נעשה?"
לאה: "את לא יודעת?"
עדי: "לא בדיוק."
לאה: "משומן של בני אדם. הגרמנים, הפיקו מכל דבר משהו, הפיקו סבונים."
משה: "ואת הזהב הוציאו מהשניים."
עדי: "עוד משהו שרצית לספר בעניין זה, או שאפשר לחזור לבריחה?"
משה: "לא, אפשר לחזור."
עדי: "אז, לפני הבריחה, סיפרתם כבר שסגרו רחובות והתקרבו לרחוב שלכם ושסבתא חיה..."
לאה: "אז הבינה, שזה הזמן האחרון ושצריך לברוח."
עדי: "ושכנעה את מי שהצליחה. מי זה היה?"
לאה: "דודה לקחה את שני הילדים שלה."
עדי: "ואת שניכם."
משה: " רגע, זה לא בדיוק היה שכנוע אצל אמא. זו היתה יותר פקודה. בואו ניסע וזהו. בואו נצא וזהו. זה הזמן, שעוד לא מאוחר מדי. הוראה ופקודה והכל ביחד."
עדי: "טוב, אתם הייתם ילדים קטנים."
לאה: "היא סחבה את כולנו אחריה. בגלל זה שרדנו."
עדי: "בשנת 1939 זה היה בחורף. אתם זוכרים באיזה חודש בדיוק?"
משה: "אני, לפי שיקולים שלי, שהמלחמה פרצה בראשון בספטמבר, ואני עושה את השיקול הזה שאבא עם כמה חברים הלכו ברגל לוורשה. ועד שחזרו עבר כמעט חודש, אולי יותר."
לאה: "וחודש שכב במיטה."
משה: "אז אני עושה ככה, חודש אוקטובר. בתחילת נובמבר, ואז התחילו גשמים. כשהגענו היו גשמים, וסיפרתי קודם על בוץ."
עדי: "מה סיפרת על בוץ?"
משה: "כשהלכנו ברגל מהרכבת לרוסיה, בבוץ. זאת אומרת היו גשמים חזקים. אבל כשהיינו כבר במקומות הראשונים ברוסיה, היה כבר שלג. זאת אומרת, שבאמצע נובמבר."
לאה: בערך בסוף 1939."
עדי: "מה היה היעד הראשון מהרכבת?"
לאה: "ביאליסטוק. "מיין שטייטל ביאליסטוק" יש שיר על ביאליסטוק. שם היה ריכוז של יהודים. והגרמנים כבר היו שם."
עדי: "ביאליסטוק זה פולין?"
לאה: "היה פולין. גרמנים נכנסו ואח"כ רוסים נכנסו. ולקחו את זה. עד סוף המלחמה זה היה שייך לרוסיה. אחרי המלחמה הפולנים דרשו וקיבלו בחזרה. היום זה פולין."
עדי: "אז כשאתם הגעתם לשם, זה היה עוד בשליטה של מי?"
לאה: " היו שם גרמנים, שליטה פולנית, אבל היו גרמנים שם."
עדי: "והם בכל זאת נתנו לכם?"
לאה: " לא נתנו לנו. הגרמנים נסוגו והרוסים נכנסו ואז אנחנו עברנו לרוסיה."
עדי: "כיוון שהיה את ההסכם שהזכרתם קודם לכן, בין סטאלין להיטלר..."
לאה: "ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני."
עדי: "אז מביאליסטוק המשכתם לאן?"
לאה: " לרוסיה, לכפר האוקראיני הראשון שהיה בדרך, שעברנו את הגבול לרוסיה."
עדי: "איך אתם מחליטים איפה לרדת?"
לאה: " אנחנו לא מחליטים, איפה הזרם לשם הלכנו. לא מחליטים."
משה: "היא שואלת שאלה, למה סטאלין היה מוכן לקבל אותנו."
לאה: " זה עניין פוליטי, אנחנו לא מדברים על פוליטי. איפה שהזרם הלך, אנחנו הלכנו עם הזרם. נקודה. כי עברנו את הגבול כולנו ביחד."
משה: "כל היהודים שנסעו באותן הרכבות..."
לאה: "לא היו רק יהודים, היו גם פולנים וכולם עברו את הגבול ולאן שהזרם הלך, אני לא זוכרת שמישהו אמר לנו אתם הולכים לפה ואתם הולכים לפה. אח"כ לקחו אותנו ופיזרו אותנו..."
עדי: "מה קרה במעבר גבול? הרי בטח בדקו אתכם והסתכלו."
לאה: "לא, רוסים נתנו להיכנס. זה באמת חידה, אף אחד לא יודע למה. על כל פנים אני לא יודעת, זה היה עניין פוליטי והם נתנו להיכנס ליהודים."
עדי: "ולא היה אכפת להם כמה אתם מביאים, מה אתם מביאים? רכוש?"
לאה: "לא, אנחנו היינו עם פקלאות, מה כמה, מה למה?"
עדי: "כמה שמיכות."
לאה: "היתה מלחמה, היתה פניקה, נכנסו ואח"כ עשו את החשבון. מי שלא מצא חן בעיניהם, שלחו לסיביר או לבית סוהר. מי שלא היה להם חשוב, נתנו להם ללכת הלאה."
משה: "זה עניין של אזרחות. מי שקיבל אזרחות היה נשאר ברוסיה. אבא ואמא קיבלו אזרחות. זה מה שהם סיפרו. אלה שלא קיבלו אזרחות, שלחו אותם לסיביר."
עדי: "אחרי מעבר הגבול, הם קיבלו מיד אזרחות?"
משה: "אולי חתמו על איזה פתק, אני לא יודע אם קיבלו, אני לא יודע איך זה התרחש."
עדי: "אני מניחה שזו לא היתה אזרחות, אלא תושבות, כלומר אישור שהיה."
משה: "אז למה אחדים שלחו לסיביר ואחדים לא?"
עדי: "אלה שלא קיבלו אישור שהיה."
משה: "בסדר, שיהיה ככה."
עדי: "אני מניחה, אלא אם כן יש לך מסמך."
משה: "לא, אין לי שום דבר."
עדי: "הם לא היו צריכים לוותר על האזרחות הפולנית שלהם?"
משה: "לא, זה לא ידוע לנו."
עדי: "אז כנראה שזו לא היתה אזרחות רוסית, אלא כמו שאמרתי סוג של אישור שהיה."
משה: "זה לא כזה סנטימנטלי, זה קומוניסטים היה. רוסקי או שאתה לא רוסקי. אתה רוצה לחיות פה או שאתה לא רוצה? או שזה פתקאות וחותמים ונגמר העסק."
עדי: "כמה שנים הייתם סה"כ ברוסיה?"
משה: "6 שנים. תעשי חשבון שמשנת 1939 אמצע נובמבר או אוקטובר עד למאי יוני 1946"
לאה: "לא, חזרנו בתחילת 1946. מרי היתה בת חודש כשהגיעה לפולין."
משה: "לקח לנו חודש לחזור."
עדי: "איך קראו למקום הראשון שהייתם ברוסיה?"
לאה: "כנראה BERDYANSK אני לא זוכרת בדיוק."
עדי: "אז כמה זמן הייתם בכפר הראשון?"
משה: "בערך שבועיים."
עדי: "ואז למה המשכתם?"
לאה: "לקחו אותנו הלאה."
עדי: "אתם יודעים למה?"
לאה: "כן, שלא נהיה ליד הגבול של הגרמנים. כי פחדו שכל אלה..."
משה: "היו צריכים גם לבנות קווי הגנה ותעלות. היה מאד חשוב לרוסים...עוד לא היתה מלחמה עם הרוסים, היה הסכם, אבל סטאלין ידע שבסופו של דבר תהיה מלחמה."
לאה: "אז אנחנו בנינו?"
משה: " אבא היה עושה תעלות ב- BERDYANSK ."
לאה: " כשהיינו ב- BERDYANSK כבר פרצה מלחמה."
עדי: "אז הייתם במקום הראשון ואח"כ המשכתם ל- BERDYANSK ?"
משה: " BERDYANSK זה מקום שצמוד לים השחור שצמוד - MAZOWSKAJA MOJA "
עדי: "אז זה היה המקום השני שהייתם בו?"
לאה: "כן."
עדי: "כמה זמן הייתם בו?"
לאה: "עד 1941 כשפרצה המלחמה. הרוסים לקחו את כל הפולנים, המהגרים. שמו אותם על רכבות של חיות, בהמות ונסענו לאסיה. שלחו אותנו לאסיה. והגענו לטשקנט."
עדי: "אז סבא ברל עזר לבנות תעלות לפני טשקנט?"
לאה: "אמא עבדה בביה"ח והייתה מביאה ענבים. זה אני זוכרת. היא תמיד דאגה להביא לנו משהו. ושם נולדה האחות שלנו שנפטרה גם שם. אחרי כמה חדשים."
משה: " היא היתה בת ששה חדשים."
עדי: "וכל זה היה לפני טשקנט."
לאה: "נכון, היתה לה דיזנטריה."
עדי: "אז היא נולדה ב- 1940?"
לאה: "ב-1941, אני לא זוכרת באיזה חודש."
משה: "בסוף שנת 1940 היא בת 6 חדשים , קראו לה ז'ניה."
עדי: "היא היתה חולה מאד ולא שרדה?"
לאה: "היא היתה בפעוטון וחלתה. היתה לה דיסינפקציה. אנחנו לא ידענו בהתחלה מה זה ואמא לקחה אותה אח"כ לביה"ח ושם היא נפטרה."
משה: "אמא, אחרי שהיא נפטרה, התלוננה שרצחו אותה. שהיא לא היתה כל כך חולה שהיתה צריכה למות."
עדי: "אני מכירה את הסיפור. לי היא סיפרה שהיא לקחה את הילדה לגן ילדים או פעוטון ושהיא הביאה אותה לשם. וכשהיא באה לקחת אותה היה לה פה כחול והיא מתה. סיפור מאד לא הגיוני."
לאה: "התינוקת היתה בבית ובכתה כל הזמן. ואז אמא לקחה אותה לביה"ח והיא נפטרה בביה"ח."
עדי: "אז את היית כבר בת כמעט 9 ואתה בן 6 בערך. אתם בטח זוכרים אותה, את ז'ניה?"
משה: "היא היתה בוכה כל הזמן."
לאה: "היא היתה חולה."
משה: "היתה בוכה הרבה."
עדי: "חבל, היא לא הספיקה. חצי שנה זה שום דבר."
לאה: "זה שום דבר. אולי היתה קצת יותר גדולה."
עדי: "אז כשהגרמנים החלו להתקרב לרוסיה."
לאה: "כשפרצה המלחמה וזה קרוב מאד לגבול, אז התחילו פשוט, שמענו את ההפגזות."
משה: "אנחנו נכנסו למרתף ושמענו את ההפגזות. הם התחילו מקייב. BERDYANSK היה לא רחוק מקייב, כמאה ק"מ. הם היו מפגיזים. זה היה ה-22 ביוני בדיוק בשעה 4 בשנת 1941."
לאה: "אז החלה המלחמה."
משה: "ברוסיה."
עדי: "אז למה הם פינו אתכם?"
לאה: "כיוון שהפגיזו. אז פינו את האוכלוסיה משם."
משה: "סליחה, אני לא חושב שהתשובה של לאה היא מדוייקת. אני חושב שהסתתר מאחורי זה ארגון אמריקאי, כמו ג'וינט, אני לא יודע, שדאג לזה לפנות יהודים, מפני שגויים נשארו ויהודים התפנו לכיוון אסיה. אז אני חושב שמאחורי זה היה ארגון יהודי שדאג לזה ושילם להם כסף, אני לא יודע."
לאה: "אני לא חושבת שזה נכון."
משה: " אז למה לא פינו את הגויים ורק יהודים?"
לאה: "פינו גם את הגויים. היו מעט מאד."
עדי: "את אמרת קודם שפינו פליטים."
לאה: "היו גם פליטים פולנים. קודם כל פחדו שאנחנו לא נהיה קרוב מדי לגרמנים. כי הם חשבו שכל הפולנים הם מרגלים גרמניים. מזה זה מתחיל. הם חשבו שכל היהודים פולנים והם מרגלים גרמניים. אז שלא יהיו בקרבת מקום ופינו אותנו לאסיה. לא פינו אותנו לטשקנט, אנחנו פשוט ירדנו שם. מפני שבטשקנט אסור היה לגור. צריך היה לקבל רשות לגור. אנחנו ירדנו מפני ששם היתה כבר דודה. היא נסעה ישר לבעלה, שהיה שם. אז אנחנו ירדנו מהרכבת כדי להיות, כי היה לנו איפה קצת, את יודעת, אבל הסתבר שאסור לנו להיות שם. אני לא זוכרת כמה זמן, זה היה לאיזו תקופה."
משה: "כחודש, ושם קיבלתי טיפוס בטן."
לאה: "טיפוס, מחלה. שם זה חם כמו בארץ, רק שמלוכלך יותר. למה רצו היהודים להיות שם? כי שם לפחות היה מה לאכול. היו הרבה פירות וירקות. כמו אצלינו. אז לפחות זה. ושם אבא חלה במלריה וגם משה. בטשקנט היו אבטיחים גדולים והיו הצהובים האלה. היו אפרסקים והיה מכל טוב. אבל לא היה כסף. אמא הלכה משהו למכור לקנות, אני יודעת, אבל היה יותר קל מאשר באוקראינה. בכל זאת לא היה קר. היו כל כך הרבה פירות, ואפשר היה בכל זאת משהו, אבל אנחנו לא יכולנו להיות שם, אסור היה לנו. ואז...."
משה: "הרבה גנבים."
לאה: "או גנבים. לאבא מהיד הוציאו ארנק עם הכסף. מהיד. זה עם של גנבים. כיוון שלא יכולנו להיות שם, היינו צריכים לנסוע. אני לא זוכרת איך נסענו, אבל שלחו אותנו לאיזה KOŁCHOZ "
עדי: "מה זה?"
לאה: " זה כמו קיבוץ."
משה: " את מכירה קיבוצים בצורה יפה. שהיה ממש קומוניזם. אבל שם הקומוניזם, היה שונה לגמרי. אבל קראו לזה קולחוז. אנשים עבדו, עבדו, עבדו וקיבלו מעט מעט. וחוץ מזה מלחמה."
לאה: "אז אנחנו מצאנו את עצמנו בקולחוז שקראו לו "הדגל האדום" KIZINDESTCHAN, וזה היה מאה ק"מ מתחנת רכבת. ולא היה שם בי"ס. ואנחנו לא יכולנו ללמוד. שנה שלמה . והיה שם נהר."
עדי: "מאז שברחתם לא יכולתם ללמוד?"
לאה: "זה היו תקופות קצרות, אבל שם התיישבנו. לא היה בי"ס."
עדי: "את יודעת מתי הגעתם לשם?"
משה: "בטשקנט היינו בשנת.... "
לאה: "מלחמה התחילה ביוני... "
משה: "היינו שם חדש ואז גרשו אותנו."
עדי: "זה היה לקראת סוף 1941."
לאה: "אז היינו שם. היה נהר צר כזה ששם היו מים וחול. והיינו לוקחים, כי לא היו ברזים בבית, זה מובן לך? כן, גם שירותים לא, אז לקחנו בדלי מים מהנהר. חיכינו שהחול ישקע ושתינו את המים. כי לא היתה ברירה. הבתים היו מחימר, או סתם בוץ."
משה: "אם מדברים על בתים ברוסיה, אז אל תחשבי שזה בית כמו אצלינו. מסודר והכל."
לאה: "שזה בית בכלל. זה חושה."
משה: "עם שיחים למעלה, עם כמה עמודים של עץ."
לאה: "מה זה היה מנגית? גם אוזבקיסטאן? אז עברנו לעיירה, לכפר אוזבקי, מנגית."
משה: "לא, זה יישוב גדול."
לאה: "כן, שם היה בי"ס. הלכנו לבי"ס. ושם גמל ירד עלי. היה לנו גמל ליד הבית והיינו...הרצפה, כדי שתהיה נקייה, אז שמנו חרא של פרות וגמלים. כי היא השתפשפה מפעם לפעם."
משה: "גרנו בבית עם חדר אחד. ארבע מטר על ארבע מטר. חלון בגובה שני מטר. ראינו דרך החלון את הגמלים. ואני השתוללתי עם הגמלים. גמל אחד ירק עלי ואני ברחתי הביתה. חוץ מזה היתה חצר קטנה והיו שם נחשים."
לאה: "כן, זה היה חול ומדבר. העיקר שכולם עבדו, גם תלמידים. הוציאו את התלמידים לשדה לעזור ושם היתה כותנה, ושלחו אותנו לאסוף את הכותנה מביה"ס. כמו שאומרים ברוסית "מי שלא עובד לא אוכל" , אז גם ילדים שהיו בביה"ס היו צריכים...דיברנו אוזבקית, כמו שאני מדברת איתך עברית, ככה דיברנו."
משה: " רמת החיים יחסית בכל תקופת המלחמה היתה שם הכי טובה באותה עיירה בשם מנגית. אכלנו פיתות. אבא היה נחמד מאד והיו מזמינים אותו, האוזבקים, לחתונה. היו מזמינים אותו כשמישהו נפטר, היו חגיגות, היה שם אורז עם בשר כבשים. קוראים לזה פלוף ואני הייתי שואל את אבא, האם יש עוד מישהו שמת? הוא אמר כן, אולי בשבוע הבא. בשבוע הבא היינו הולכים למישהו שמת ואוכלים שם. הכבוד, נותנים לאוכל, לכן לוקחים את האוכל עם אצבעות ולא עם מזלג או כפית. היו נותנים כבוד לאוכל ולכן עם הידיים."
לאה: "לא היה להם לא מזלג ולא סכין, הם ישבו על הרצפה וככה אכלו. אני לא זוכרת את האידיליה, שהיה לנו כל כך טוב. הייתי מוכנה לוותר על זה. אני רק זוכרת שאמא לקחה לחדר אחד הזה, הזמינה אורח שהכירו אותו מקאליש והוא גר איתנו."
עדי: "כמה זמן?"
לאה: "הוא גר איתנו שם אני חושבת כל הזמן, הרבה זמן, כמה שאנחנו היינו."
משה: "שנה, שנה וחצי."
לאה: "משהו כזה."
משה: "הנחמד הזה גנב לנו שני סדינים ושתי שמיכות. והוא נעלם."
לאה: "אני לא זוכרת את זה. זה לא שייך למשפחה. מה ששייך לזה שלאמא היה כזה לב רחב והיא הזמינה אורח למרות שזה חדר אחד, למרות שזה תנאים איומים, איומים, ולמרות שלא היה לנו מה לאכול, פה ושם פיתה ופה ושם לוויה, כמו שמשה אומר, אבל זה היה ...."
עדי: "את יודעת עד היום לדבר אוזבקית?"
לאה: "לא."
עדי: "את לא זוכרת כלום?"
לאה: "אני רק יודעת לספור ולא יותר. שום דבר, אף מילה."
עדי: "שכחת הכל. ואתה דוד משה?"
משה: "גם אני לא, אנחנו גם ידענו אח"כ, בהמשך נספר לך, בולגרית, גרנו בכפר בולגרי איזה שנה ומשהו, עד סוף המלחמה. גם ידענו בולגרית. אוזבקית לא זוכר, בולגרית לא זוכר. גם לאה לא."
עדי: "אז הייתם במנגית כשנה שנתיים."
משה: "כמעט שנתיים."
עדי: "והמשכתם לשם מתי ולאן?"
לאה: "תעשי חשבון."
עדי: "אחרי טשקנט הייתם בקיבוץ?"
משה: "אל תגידי קיבוץ, תגידי קולחוז."
לאה: " הקיבוץ זה על, בנו את הקיבוצים בעצם, השמאלנים הקומוניסטים על דוגמא של קולחוזים."
עדי: "כמה זמן הייתם בקולחוז עד שהגעתם למנגית?"
לאה: "שנה, כי אני יודעת שאנחנו לא למדנו שנה. שנה שלמה הפסדנו לימודים."
עדי: "אז אנחנו כבר בתחילת 1943."
לאה: "כן."
משה: "ב- 1943 הרוסים התארגנו והתחילו להדוף את הגרמנים. לאט לאט, כמובן עם הרבה מאד קרבנות. ואז בתקופה הזו אנחנו עברנו ממנגית. משהצליחו הרוסים להדוף את הגרמנים, אז אנחנו חזרנו לאוקראינה, זו היתה התקופה הכי קשה בשבילנו."
עדי: "אז עשיתם כבר דרך חזרה."
משה: "כן, בזכות זה שהרוסים הצליחו להדוף את הגרמנים."
עדי: "זאת אומרת שמנגית זה היה המקום המרוחק ביותר ברוסיה שאליו הגעתם?"
לאה: "כן, זה היה אוזבקיסטן."
עדי: "אז עכשיו חזרתם לאוקראינה, לאיזו עיר?"
לאה: "לא, את חושבת, שהמלחמה נגמרה? הם לא הוציאו אותנו לפני שהמלחמה נגמרה ב- 1945 . כשהמלחמה נגמרה אז חזרנו."
משה: "לא, את קופצת, את שכחת את הכפר הבולגרי בנובקה BANOWKA. היינו שם שנה וחצי. זו הייתה התקופה הכי הכי ענייה, הכי הכי..."
לאה: "הכי אחרי המלחמה."
משה: "לא..."
עדי: "אנחנו בתחילת 1943."
לאה: "ב-1943 עוד היתה מלחמה ואנחנו היינו באוזבקיסטאן."
עדי: "במנגית?"
משה: "אנחנו, אחרי שהרוסים התחילו להדוף את הגרמנים, הרי שהגרמנים קפאו מקור ברוסיה, אז בתחילת 1941 אנחנו עברנו לאוזבקיסטן. בתחילת 1944 או בסוף 1943 אנחנו עברנו מאוזבקיסטן ממנגית לאוקראינה ברכבות, עם כל התנאים הקשים, והגענו והתיישבנו ביישוב בשם בנובקה, יישוב בולגרי. רובם היו בולגרים. 90% . ושם אמא שלך נולדה."
לאה: "כמה זמן היינו שם?"
משה: "לפחות שנה."
לאה: "היינו שנה אז זה היה בסוף 1944 ואנחנו חזרנו לפולין ב- 1946 .אז איך זה מסתדר? היינו שם שנה וזו הייתה התקופה הכי גרועה, כמו שמשה אומר, מפני ששם בפירוש לא היה מה לאכול. כשאני אומרת שבפירוש לא היה מה לאכול, אז אל תחשבי שהיה לחם. שום דבר לא היה. כלום. כלום, כלום. אמא היתה גונבת אחרי שהיתה עובדת בשדה, היתה גונבת את זה, מפני שגם זה אסור היה. היא תפרה לה כיסים בבגד והיתה גונבת את מה שנשאר מהתבואה יחד עם העשבים וזה היה...והיא הייתה את זה מבשלת וזה היה כל כך מר, שאני כמה שהייתי חולה, לא לקחתי לפה. משה היה כל כך רעב, שהוא אכל גם את זה. ושנה אחת אנחנו חיינו על סלק לבן. לא אדום. זה זוועה. והיו עושים שמן מחמניות, וכשעושים שמן, אז דוחסים ונשארים כאלה כמו לבנים, חתיכות קשות וזה היו נותנים לסוסים. אז אנחנו ילדים היינו גונבים את זה כדי לאכול את זה."
משה: "שאריות של חמורים."
לאה: "לא, זה היה באוזבקיסטן. שם אכלנו בשר של חמורים."
עדי: "יכול להיות שהייתם יותר זמן במנגית?"
משה: "קרוב לשלוש שנים."
לאה: " כן, כי חזרנו בסוף המלחמה. הם לא החזירו אף אחד לפני סוף המלחמה. זה היה ב- 1946 והיה איגוד כזה, מפלגה פולנית כזו, שרוסים הרשו להקים, ושהם דאגו שכל יוצאי פולין יוכלו לחזור לפולין. וככה ב- 1946 כולם חזרו לפולין. כלומר אלה שרצו כמובן. היו כאלה גם שלא רצו. אבל רובם כמובן רצו. חזרנו לפולין."
עדי: "אמרנו בסביבות 1945, אתם חזרתם ממנגית ל..."
לאה: "כפר בולגרי."
משה: "לא בסוף, לקראת 45, בבנובקה היינו לפחות שנה.."
עדי: "איפוא זה בנובקה?"
לאה: "זה כשחזרנו."
משה: "לאוקראינה בכפר בולגרי, שם למדנו בולגרית."
עדי: "ואתם זוכרים?"
משה: "לא."
לאה: "למה לזכור? נמחק."
עדי: "בסדר."
לאה: "רוסית יודעים רק להודות לרוסים שהגיעו אז נזכרתי ברוסית, אבל."
משה: "אחרי המלחמה כשבאנו לפולין, זה היה ישוב גדול של יהודים סביבנו, בפולין בביילאבה, איפוא שגרנו, אז כולם דיברו רק רוסית והיו שדברו ביידיש גם."
לאה: "אני לא ידעתי אף מילה פולנית, הכל היה ביידיש."
עדי: "מה זאת אומרת לא ידעת אף מילה בפולנית?"
לאה: "לא ידעתי אף מילה בפולנית, כשחזרנו לפולין."
עדי: "כי שכחת?"
לאה: "כן, כנראה, כמו ששכחתי עכשיו בולגרית, ואוזבקיט ורוסית. למדנו בשלש שפות: רוסית למדנו, אוזבקיט ובולגרית, שלש שפות."
משה: "ההורים ביניהם כל הזמן דיברו רק יידיש."
עדי: "יש לכם משהו לספר על התקופה שם בכפר הבולגרי, חוץ מבית הספר שלמדתם?"
לאה: "כן."
עדי: "שלא היה מה לאכול."
לאה: "שהלכנו ותפסנו, לא זה היה באוזבקיסטן, את הסרטנים, לא זוכרת, זה היה בכפר באוזבקיסטן. בנובקה לא דומה לו. בקיצור..."
עדי: "את אומרת לי שבכפר הבולגרי הזה שהיתם, באוקראינה היה המקום שהכי גרוע, שהיתם בעצם הכי רעבים אז זה המקום שסבתא חיה נכנסה להריון. איך זה יכול להיות שהיא הצליחה?"
לאה: "נכון. קודם כל, לא רק לנו היה רע. היה גם רע לכולם לאף אחד לא היה מה לאכול. זה היה אחרי המלחמה. הכל הלך לחזית ולא נשאר כלום ולא דאגו לאנשים. שום דבר. תשמעי, לא היה חיתול אחד לאמא לשים למרי. לקחה את הכותונת שלי היחידה שהיתה לי וקרעה אותה ועשתה מזה. תשמעי זה..."
משה: "יש עוד משהו שאפשר להוסיף לקושי הזה, שגרבים לא היו, אז הלכנו. היינו עוטפים את הרגלים בחלקי עיתונים, זה היה שומר על החום של הרגל והיו מכניסים את הרגלים לתוך הנעלים. נעלים עם מסמרים שהיו בולטים והיו כאבים ברגלים ואיכשהו ככה שרדנו. אם היו פצעים על הגוף, זה אומר בתי מרקחת אין, אז על הפצעים ......"
לאה: "למי היו פצעים בגוף? אתה מספר סיפורים פה, אבל זה לא שייך."
משה: "זה דברים פיקנטים."
לאה: "לא שייך למשפחה שלנו, על המשפחה שלנו אם אתה זוכר מי היה חולה, אז תספר."
משה: "גם בעיות אלה שייכות לנו."
עדי: "תספר עד הסוף על הפצעים."
משה: "אני פשוט לא רוצה לנהל מלחמות... כשמדובר על תנאים, אז גם מספרים על זה. באיזה תנאים חי בן אדם בתקופת המלחמה. עוני, בסוף המלחמה למעשה, כמו שדיברתי על העיתונים שצריך לרגל, אז עם הרגלים בתוך הנעל, עם מסמרים בפנים, אז זה אחד הדברים."
עדי: "אז מה עשיתם אם היה לכם פצעים?"
משה: "אז אמא היתה אומרת, לשים שתן על הפצע וזה יעבור לך ובאמת היה עוזר."
עדי: "או קי, זה נשמע לי הגיוני."
משה: "יש שם חומצות מסויימות, שמרפאים."
עדי: "תוך כדי הזמן הזה שאתם, כל השנים האלה משנת 40, אתם הצלחתם לשמוע משהו על המשפחה שלכם שנשארה בפולין, אתם ידעתם משהו?"
לאה: "בוודאי."
משה: "עדיין במשך חצי שנה, מאז שיצאנו מפולין, היו התכתבויות בין אמא, אבא ובין האחים שלה. יש כמה מכתבים. יתכן שמכתבים אלה אמא כל הזמן שמרה, אצל אמא שלך, נמצאים המכתבים האלה."
עדי: "אההה, שהם בעצם מספרים שהמצב הולך ונהיה מחמיר ושהם חוששים וכד'."
משה: "אמא קיוותה, בגלל שיש לה אח עשיר, ואני לא יודע באיזה מצב הוא היה ולא הייתי מאשים אותו שהוא קמצן או משהו כזה, היא ביקשה ממנו שהוא ישלח כסף או שישלח משהו."
לאה: "זה היה כשיצאנו ב-39 ולא אח"כ."
עדי: " אתם יודעים פחות או יותר מה היה בהתכתבויות האלה?"
לאה: "כן, אני אגיד לך. היו התכתבויות והם כתבו שרע מאד בגטו ושאין מה לאכול ואמא היתה שולחת להם, וזה היה מרוסיה, כשהיינו עוד במקום הראשון ברוסיה, בעיר הגדולה. שם איפה שז'ניה נולדה. שם היינו מקבלים מכתבים ומשם אמא היתה שולחת להם גם לסבתא וגם אפילו לכולם, למי שיכלה ושם קיבלנו את הידיעה שאמא ואבא שלה מתו עוד לפני שנכנסו לגטו. מוות טבעי מזקנה. אח"כ כתבו לנו שהעשיר מת מרעב, ואנחנו שלחנו ולא קיבלנו כבר מכתבים ואז קיבלנו איזו ידיעה שגם הסבתא מתה מרעב ואת כל היהודים מקאליש העבירו ללודז', ŁÓDŹ לגטו."
עדי: "ולכן כל הזמן סבתא סיפרה לי שהיא היתה בגטו לודז'. היא היתה מספרת לי את זה, אבל בעצם היא לא היתה. אתם כבר לא הייתם שם, כשהעבירו את כולם ללודז'."
לאה: "לא, אנחנו כבר לא היינו, אנחנו יצאנו לפני שעשו גטאות. אז כל היהודים היו ביחד. ואז הם שלחו אותם ללודז'."
עדי: "אז היא לא היתה שם."
לאה: "לא, מה פתאום. היא לא היתה. המשפחה שלה, המשפחה של אבא, כולם מקאליש לקחו לגטו לודז'."
משה: "אמא שלנו, עד לפני שנפטרה, לא ידעה לדבר עברית. לכן היתה אי הבנה."
עדי: "מה אתם יודעים שקרה למשפחה שלכם בגטו לודז'?"
לאה: " מתו מרעב. מה שאנחנו יודעים על בטוח זה שהאח העשיר שלה מת מרעב ושסבתא (ריילע) מתה מרעב והאח השני עם הילדים, אז כיוון שהיו בחורים צעירים, אני כל הזמן הולכת עם ההרגשה, שלא מבוססת על שום דבר, אבל יש לי כל מיני הרגשה כזו שאולי אחד מהם שרד. אז אולי הבנים שלו, כי כשהייתי לפני שנתיים בפולין, פתאום צץ שם באיזו עיר, עשו שם תערוכה, החבר שלי רצה לקחת אותי לתערוכה שלו, ולמנהל המקום קראו יחימוביץ. ואני נורא רציתי לדבר איתו ורציתי לנסוע לשם, אבל משהו קרה, אני חושבת שהחבר הזה שעשה את התערוכה, כאב לו הגב, הוא לא יכול היה לנהוג. ואני לבד לא יכולתי לנסוע וככה איבדתי את הקשר איתו."
עדי: "ואי אפשר היה להרים טלפון?"
לאה: "כן, הרמתי טלפון ושאלתי, הוא לא זכר. חשבתי אולי הוא בן של הבן דוד שלי. לא הבן דוד עצמו שהוא כבר צריך להיות בן 80 , אז חשבתי שזה הבן. שאלתי את החבר שלי, הוא אמר שנדמה לו שהוא פולני, אבל זה לא כל כך בטוח, מפני שיכול להיות שהוא לא יודע, או שיכול להיות שאמא שלו היתה פולניה. על כל פנים..."
עדי: "אם אביו היה ניצול גטו, הוא אמור היה לזכור."
לאה: "לא, הוא גם אמר שהוא לא מאיזור קאליש, אלא מאזור אחר. ולא מצאנו משהו. אני רק מספרת לך שכל הזמן יש לי משהו כזה בתת מודע."
עדי: "אני זוכרת סיפור על קרוב משפחה בשם יחימוביץ, בלונדיני עם עיניים כחולות."
לאה: " לא, את מבלבלת, יש בן דוד באוסטרליה, יחימוביץ, אבל זה לא היחימוביץ הזה. זה אח של סבא שלי כנראה. אבל הוא יחימוביץ. הוא בן דוד אמיתי. הוא גר באוסטרליה. אגב הוא צלצל אלי שאבוא. הוא עם שיער שחור. אבל מצד סבתא (ריילע), הם אולי היו בלונדינים, אולי מבני ברק, היה נתן שיין (הערה ממרי שרון: טעות של לאה, נתן יחימוביץ, נשוי לנאדזיה.), נדמה לי, מהמשפחה של סבתא. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות. אבל היה כאן בן דוד של אמא, הרש יחימוביץ (הערה ממרי שרון: טעות של לאה, שם משפחתו: טראובה.) נשוי למאלה, אבל שחור ודתי והם קיבלו אותנו, אותי ואת משה יפה מאד באזור, כי הרי שהגענו, נתנו לנו לגור ברמת ישי, איפה שהיום יש רק ווילות, אנחנו לא רצינו, כלומר אני לא רציתי, אני נכנסתי עם העקבים הגבוהים, עם הנעליים מוורשה, לחול הזה, אז אמרתי אני לא נשארת פה. ואז אני קיבלתי את הדירה. כאקדמאית ושחקנית, בפתח תקווה. כולנו היינו בפ"ת. אבל הבן דוד הזה, הרש יחימוביץ (טראובה כנ"ל), הם קיבלו אותנו יפה מאד. וב-1957 הם היו מחלקים חתיכת דג מלוח לארבע, והיו מתחלקים איתנו. הייתי שם איזו תקופה, אולי שבוע ואח"כ התחלתי לשחק..."
עדי: "אני רוצה לחזור לכפר הבולגרי לקראת החזרה שלכם לפולין. אמא נולדה בכפר הזה?"
לאה: "כן."
עדי: "ומיד אחרי הלידה שלה יצאתם לדרך?"
לאה: "היא הייתה בת שבועיים."
משה: "אני רוצה להוסיף דבר חשוב. אמא היתה בת שבועיים ומשאית, לא משאיות גדולות כמו אצלינו, משאית קטנה. אמא ישבה עם כל החבילות והיו כעשר עשרים משפחות, הלכו ברגל, ואמא היחידה עם תינוקת בת שבועיים, על המשאית על החבילות. עם שמיכת פוך יחידה שהייתה לנו. היא עטפה אותה כדי שלא תתקרר. עד שהגענו לרכבות, ואנחנו הלכנו ברגל."
לאה: "זה היה גם חורף אוקראיני. זה לא צחוק."
משה: "היה עוד שלג."
לאה: "זו היתה משאית פתוחה. וגם רכבת כמו שמשה אומר, עם התינוקת. ואנחנו הגענו לפולין אח"כ ברכבת כמובן לוורוצלב ומוורוצלב לביילבה דרך DZIERŻONIÓW"
עדי: "אז הייתם כחודש בדרכים?"
לאה: "כשבועיים."
משה: "רק ברכבות. הנסיעה מאוקראינה לשלזיה לקחה כשבועיים."
עדי: "ואתם אומרים שידעתם שנגמרה המלחמה ושהציעו לכם לחזור. מי הציע לכם לחזור?"
לאה: "PATRIOTÓW POLSKICH ZWIĄZEK עמותה לפטריוטים פולנים. איגוד פטריוטי, ש- WANDA WASILEWSKA השתייכה לו. היא היתה בראש האיגוד. והיא עשתה חוזה עם הרוסים והיא הוציאה אפילו אנשים מבית סוהר. היא הצליחה להוציא אותם. וגם ארגנו שם קבוצה, בריגדה, פולנית שנלחמה נגד גרמנים. כל אלו שהגיעו ללונדון, השתייכו לקבוצה הזו. כל אילו שנשלחו לחזית בלונדון ונשארו שם, ביניהם בן דוד של אברם. אנחנו הגענו עם רכבת כנראה לוורוצלב, כי שם יש תחנה. ומשם עם עגלה ל- DZIERŻONIÓW ומשם לביילבה בעגלה, כעשרה ק"מ. על העגלה ישבנו, ואני לא אשכח איך שהגענו לביילבה...ולקחו אותנו לבית שהכינו בשבילנו."
עדי: "שהיו בו גרמנים."
לאה: "גרמנים שזרקו אותם מהבתים. הם פשוט זרקו אותם. אנחנו נכנסו לבית שעל הכיריים עמד עוד אוכל. זרקו אותם בלי שום סנטימנטים. היתה שנאה גדולה כמובן. כשנסענו בעגלה, זה היה הרחוב הראשי בביילבה, בשם WOLNOŚCI שפירושו חירות, מס' 123 ."
משה: "שם היינו שבועיים. קודם היה בית ראשון במרחק של ק"מ וחצי משם. גם שם השאירו הגרמנים הכל."
לאה: "למה לא נשארנו שם?"
משה: "אינני יודע. עברנו לרחוב WOLNOŚCI מס' 123 וגרנו בקומה שניה."
לאה: "כשנסענו ורק נכנסנו לביילבה, הדבר הראשון שנפל לעיניים זה מאפייה. ובמאפייה היה בחלון, זה מהעגלה, אנחנו עוד נסענו, מהעגלה ראינו את חלון הראווה ושם היה לחם ולחמניות ומשה שאל את אמא: אני אוכל לאכול לחם כמה שארצה? זה במוח שלי, אני לא יכולה לשכוח את זה. הוא היה ילד קטן, הוא היה בן 9 ."
עדי: "זה היה במרץ 1946 אז הוא כבר בן 11 ."
לאה: "נכון, זו היתה השאלה הראשונה שלו בביילבה. ב- WOLNOŚCI מס' 123 דודה צלה גרה על ידינו, לא באותו בניין. אח"כ עברנו ל- 2 WESTERPLATTE ."
משה: "גרנו 7 שנים ב- WOLNOŚCI. משנת 1946 עד 1953 ."
לאה: "ואח"כ עברנו לרחוב WESTERPLATTE מס' 2 שזו היתה ווילה. היו מים בפנים ואמבטיה. בית נמוך, שתי משפחות."
משה: "היו שם כמה כניסות, בצורת L בית עם זווית, אבל זה נחשב כמו ווילה. היה למעלה שכן."
לאה: "הדירה כבר היתה יפה עם חדר אמבטיה."
משה: "על יד קולנוע."
לאה: "עם מה שלא היו לנו עד אז אף פעם(!) אח חם וגם תנור כזה שמחמם בבית, כמו שיש בגרמניה. מבלטות כזה."
משה: "על פחם ועל עצים."
לאה: "זה היה תנור ממש שאפשר לעמוד ולהתחמם עם הגב. לוקסוס, שירותים בבית. וגם אמבטיה בבית, בפירוש לוקסוס."
עדי: " אתם חיפשתם, אחרי שכבר התישבתם שם, בביילבה, ניסיתם לחפש קרובי משפחה ניצולים?"
לאה: "אני חושבת שאולי אמא ואבא עשו את זה, אני לא יודעת. גם משה לא יודע. אני משערת שהם עשו את זה. הרי שם היו כל מיני אגודות ושם אפשר היה לחפש. כנראה חיפשו."
משה: יהדות פולין שנרצחה בפולין וסביב לפולין, זה מעל 3 מליון יהודים."
לאה: " 6 מליון."
משה: "יהודי פולין זה לפחות 3 מליון."
לאה: "אנחנו שם למדנו כבר בבי"ס יהודי. ואמא שלך הלכה לגן. ובגן המטפלת היתה אמא של הארי, את מכירה את אמא הארי? חבר שלנו מביילבה? אח"כ היא הייתה המטפלת של תמיר בארץ."
משה: "משה היה מטייל עם אמא שלך ברחוב והילדים היו צוחקים ממנו."
לאה: "ועוד קוריוז על אמא שלך, שם ב- WESTERPLATTE (הכוונה ל- WOLNOŚCI 123) היה מרתף ובו פחם בשביל התנור. אז אמא שלי היתה שולחת אותי למרתף, אז אני הייתי לוקחת את אמא שלך, כי אני פחדתי. והיא לא פחדה מחושך."
הקלטת הראיון מ- 2009 - עדי שרון, לאה ומשה שלנגר
גלויות במלחמה
את גלויות מס' 2, מס' 3, מס' 5, ומס' 8, כתבה רגינה שלנגר/צ'רנוז'יל, משנת 19.11.1940 ועד 06.05.1941, נשלחו ל: Osipenko Berdjansk, לברית המועצות, לחופו של הים האזובי. זו היתה כתובתם של בני משפ' שלנגר ברל, חיה, לאה ומשה, מתאריך 19.11.1940 ועד 24.06.1941, לפחות, לפי הגלויות.
Berdyansk היום, הינו אתר נופש על חוף הים האזובי. העיר נוסדה ב-1827. בין השנים 1939 עד 1958 היא נקראה OSIPENKO. כיום ברדיאנסק ואוסיפנקו הן ערים נפרדות
מכתב מס' 11 נכתב ע"י אסתר הורוביץ, הבת של בראנע והיינאך טאובה אחות של רגינה/ריילע שלנגר/צ'רנוז'יל
גלויות מס' 4 ומס' 12 נכתבו ע"י פולעק שטיינרט, אח של הלה יחימוביץ לבית שטיינרט, הנשואה לאלטער/אלברט יחימוביץ, אח של חיה שלנגר
גלויה מס' 14 נכתבה ע"י גולדה גלברט, אשתו של שמולעק
גלויה מס' 6 נכתבה ע"י הלה יחימוביץ, מוורשה
גלויה מס' 7 נכתבה ע"י יהודה\אריה אצל לייביש זיסקינד, מאיזביצה קוייווסקה
גלויה מס' 13 נכתבה ע"י צלה פרנצ'ב, אחות של ברל שלנגר, מטשקנט
את כל הגלויות והמכתבים המקוריים ניתן לראות בגלריית התמונות
גלויה מס' 2
Absender (sender): Германия (Germania)
Regina Czarnożył
Bornhagen Kr. Kalisz
Russland U.S.S.R
B. Schlanger, Osipenko
(Berdjansk)
Perwoscucajski per. Nr. 12
kw. 1 Haus Kurtschew.
Из Пoльшы (iz Polszy)
Russland У.C.C.P (U.S.S.R)
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
для (dla)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Yл. Пepbocчйcкuй пep. N 12 (ul. Pierwoczajskij per. Nr. 12)
кb. (кbapтupa=apartment) 1. Хoз. (Хoзяйкa=landlord) Кypгeba kw. 1 haz. Kurgiewa.
2 post stamps
1. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 6.12.40 (Moskwa pocztamt 6.12.40)
2. Bornhagen
Kalisch 20.11.40 - 12
Bornhagen (Koźminek) 19.11.40
Moij drodzy i kochani!
Jeszcze jestem wam dłużna odpisu na wasz duży list i właśnie chcąc za dość uczynić życzenie wasze to każdy z krewnych naszych napisał list osobisty od siebie, i tak wyszło że rozmiar listów, przekroczył miare przepisową, to przesto moij kochani musicie się zadowolnić ogólnym pozdrowieniem, od wszystkich. Donosząc że dzięki Bogu jesteśmy wszyscy zdrowi, i żyjemy jako tako, u kuzynków, Rywki, Estery i Pesy stale objaduje. Szmulek i Lubcia zajmują sie swoim fachem.Dnia 13.11. otrzymałam waszą karte a nazajutrz, otrzymałam od Celi ach, co za radość! Co za pociecha! za ktorą wam serdecznie dziękuje, cieszy mię to bardzo żeście się dostali do miasta i życze wam wiele szczęście i zdrowie. Proszę napiszcie mi jak wy tam żyjecie, jakie wasze zajęcie i jak tam dzieci, bom bardzo ciekawa. Hela ubolewa, że o swoich rodziców nic nie wie, niestety ja tez o nich nic nie wiem, wiem tylko tyle że Judearje ze żoną i z dziećmi są w Poddembicach, jak ino się dowiem coś dobrego to wam doniese.(na głównej stronie kartki). Teraz moij kochani bądźcie pozdrowieni i całowani od waszej matki Reginy i wszystkich krewnych, tak samo od Fajgena.
תרגום גלויה מס' 2
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין),
מבורנהאגן (קוז'מינק), אזור קאליש
אל: ברל שלנגר (אצל קורטשיב), אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Bornhagen (Koźminek) 19.11.40
יקיריי ואהוביי,
אני עדיין חייבת לכם תשובה על המכתב הגדול שלכם. ברצוננו לענות לכם, כל אחד מהקרובים כתב מכתב אישי בעצמו, וכך יצא שכמות המכתבים עלתה על המכסה, לכן אהובי, עליכם להסתפק ולהיות מרוצים בפרישת שלום כללית מכולם. להביא לידיעתכם כי, ברוך השם כולנו בריאים וחיים פחות או יותר, אצל בנות הדודות, רבקה, אסתר ופסיה, אצלן, אני תמיד אוכלת צהרים. שמוליק ולובציה עסוקים במקצוע שלהם. ביום 13.11, קיבלתי גלויה מכם ולמחרת קיבלתי מצלה. ואיזו שמחה ואיזו חדווה, עליה אני מאד מודה מקרב לב. משמחת אותי מאד העובדה, שהגעתם לעיר ואני מאחלת לכם הרבה מזל ובריאות. בבקשה לכתוב לי איך אתם חיים שם. במה אתם עוסקים ואיך הילדים, כי אני מאד סקרנית . HELA מלאת צער שעל ההורים שלה אינה יודעת דבר. לצערי, גם אני לא יודעת עליהם דבר. אני רק יודעת זאת, שיהודה/אריה עם אשתו ועם הילדים נמצאים ב-PODDEMBICACH במידה ואשמע משהו ודברים טובים, אודיע לכם. בצד השני של הגלויה: אהוביי, תהיו בריאים, נשיקות מהאמא שלכם, רגינה ומכל הקרובים, אותו הדבר מ-FEJGENA
Poddebice Text, p.6
גלויה מס' 3
Absender (sender): Германия (Germania)
Regina Czarnożył
Bornhagen Kr. Kalisz
Russland U.S.S.R
Osipenko (Berdjansk)
Perwomajski perułok
Nr. 12, Qutir. 1
B. Schlanger
Russland У.C.C.P (U.S.S.R)
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Бердянск) (Osypenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
для (dla=for)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Yл. Пepbocчйcкuй пep. (ul. Pierwoczajskij per.)
кb. 1 (кbapтupa=apartment) №. 12
3 post stamps
1. Osipienko, Zaporoz, obl. 26.……
2. Bornhagen 19.12.40 – 12 über Kalisch
3. C.C.C.P (U.S.S.R) Mocкba пoчтaмт (Moskwa pocztamt)
Bornhagen 18.12.40
Kochani moij
Kartę waszą odebrałam wczoraj, za którą wam serdecznie dziękuję, bo to u mnie i u całe rodzieństwa dzień radosny otrzymując od was parę słów, moij kochani, ja o siebie nie wiele mam do pisania, życie idzie u mnie bez zmiany tak wszystko się prowadzi jak poprzednio bez zmiany, jestem dzięki Bogu zdrową, czego i wam moij kochani życzę. Proszę napiszcie mi dokładnie, jak tam żyjecie bom bardzo ciekawa. Pozdrawiam i całuje was tak samo i kochane dzieci wasze. Wasza matka Regina. Adres ten sam do Lipmana. Lieber Kuzen in Kuzyne, es freit uns zehr eier sreiben das ihr ein briwen zint fon uns pabe ein kein naues cu berichten ales wi gewen sein Mutter ist gezunt zi ist bei uns zi fraut zich zehr mit eier szreiben zu Kanst uns etwas mehier szreiben wi eires leben ergeit wi zenten zehr naugerig zu wisen, wir ale szwestern auch mener in Kinder zinterm mir gzd. (gezund M.S) Mir cu zamen es tit mir leid das ich ken nist Helen berehten fun ire eltern mir ale winsen eich herclich. Ester?????
תרגום גלויה מס' 3
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין),
מבורנהאגן (קוז'מינק), אזור קאליש
אל: ברל שלנגר , אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Bornhagen 18.12.40
אהובי שלי:
את הגלויה שלכם קיבלתי אתמול, עליה אני מודה מקרב לב (Serdecznie), מאחר וזה אצלי ואצל כל המשפחה יום משמח עם קבלת מספר מילים מכם. אהובי, על עצמי אין לי הרבה מה לכתוב. החיים אצלי ללא שינוי. הכל מתרחש כפי שהיה מקודם. בלי שינויים. אני ברוך השם בריאה, מה שאני מאחלת לכם אהובי. בבקשה לכתוב לי במדוייק איך החיים שלכם שם, כי אני מאד סקרנית לדעת. מאחלת לכם כל טוב ונשיקות באותה מידה וכן את הילדים שלכם. אמא שלכם רגינה.
הכתובת אותה כתובת אצל ליפמן
תרגום מיידיש:
בן דוד ובת דודה אהובים, אנחנו מאוד שמחים לקבל מכם מכתב, אתם כותבים שאתם לא מקבלים מאיתנו שום חדשות, אין לנו מה לדווח הכול כפי שהיה. אמא בריאה, היא אצלנו, היא שמחה מאד שאתם כותבים. האם תוכלו אולי לכתוב לנו קצת יותר, איך החיים שלכם, אנחנו סקרנים מאד לדעת, אנחנו כולנו אחיות, וגם הגברים/בעלים והילדים בריאים. צר לכולנו שאיננו יכולים לדווח להלה (HELA) על ההורים שלה. אנחנו כולנו מברכים בלבביות. אסתר???
מכתב מס' 11
Russland
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчйcкuй пep. N 12 (ul. Pierwoczajskij per. Nr. 12)
кb. (кbapтupa=apartment) N 1. Хoз. (Хoзяйкa=landlord) Кypгeba
Absender (sender). Regina Czarnożył
Bornhagen über Kalisch
Deutschland
Oтпрaвитель (sender) Германия (Germania)
Regina Czarnożył
Bornhagen über Kalisch
poststamp: Bornhagen, Kalisch 6.1.41
(List bez koperty) możliwie że koperta należy do tego listu…
Drogie kuzynostwo! Waszą paczkę mamusia otrzymała w najlepszym porządku, za którą wam serdecznie dziękuje. Znajduje się tam mąka, cukier, kruszynki, ciastki, sucharki i karmelki. Jej radość jest wogóle nie do opisania, wyobraźcie sobie kiedy bieże kawałek do usta płacze z radości. Chociaż ta paczka nie ma u nas tyle wartości, gdyż mąki np.u nas nie brak dzięki B-gu. Również
mamusi to nie brakuje, gdyż dzielimy się z ostatniem z nią. Kruszynki cukier też nie brakuje, a sucharki nie opłatci się, trochę karmelki nie szkodzi dla mamusi to może się jej przydać. O ileż chcecie dla mamusi przysłać coś ważnego by mogła to spieniężyć. np. Herbaty, kawy, masło, szmalec, pudełko sardynki, mydło.Te rzeczy co wam piszę mają u nas wielkie znaczenie. Mamusia by mogła mieć wielki pożytek z tego o ile to przyślecie co Wam piszę. Herbata lub kawa jest dość droga, za to by mogła utargować ładną sumę. Otóż ta sprawa skończona jak Wam piszę u nas nic specjalnego. Mamusia dzięki B-gu zdrowa, tak samo odemnie żyje się pomału również od moich siostr to samo są zdrowi dz. B. Ależ drogie kuzynostwo napewno już. wiecie że mój brat jest wysłany od jego domu i to dość daleko, niedaleko od Was. Nie wszystko to znajduje się w dość krytycznym położeniu, okropna drożyzna i żyje w biedzie to ma z jego dobroci. Może pamiętacie, że mój brat więcej jak raz was wyratowałz biedy. Więc zwracam się do Ciebie drogi Berek. Ty przecież znasz co to za człowiek. Zlituj się nad moim bratem i przyślij mojego brata paczkę żywnościową na adres co wam podam to go wyratujecie z biedy. Napewno Cela też już tam u was mieszka to jej pokażesz ten list. Tam nie zależy mi czego mąka, cukier i.t.d.. Oprócz karmelki i ciastka. Adres mojego brata Majer Taube Łosice Rynek nr.33, Pow.Siedlecki. Specjalny ukłoń od kuzynki Tobci. Luksus tam nie potrzebny. Uczyńcie mi to dla mojego brata, o ileż on otrzyma to od was, to ja Waszą mamusię wynagrodzę za to. Żegnam i całuję Was zdaleka odemnie Wasza kochająca was kuzynka Estera Horowicz. Mamusia całuje i kłania się każdego osobnie, pamiętajcie o tem co wam piszę podaję dokładny adres mojego brata. Majer Taube, Łosice, Rynek nr.33 Powiat Siedlecki.
הכותבת היא אסתר הורוביץ, בת של בראנע והיינאך טאובה. בראנע, ביתם של ברל ורודה גלברט, שהם ההורים של ריילע/רגינה שלנגר(צ'רנוז'יל). בראנע וריילע אחיות. בזמן כתיבת המכתב ריילע/רגינה שהתה אצל הבנות של אחותה בראנע. אצל רבקה, אסתר ופעסיא. האח מאיר טאובה, שולח מביתו עם המשפחה. אשתו נספתה בדרך.
תרגום מכתב מס' 11
הכותבת: אסתר הורוביץ (טאובה) בת של בראנע והיינאך טאובה אחות של ריילע/רגינה
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין), לפי המעטפה מבורנהאגן, אזור קאליש
(קרוב לוודאי שהמכתב שייך למעטפה. כתוב עליה שהשולחת היא רגינה)
אל: בית קירגבה, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
מתאריך: 6.1.1941 (לפי המעטפה)
בני דודים יקרים. את החבילה שלכם, אמא'לה קיבלה במצב מעולה, עליה היא מאד מודה לכם. יש שם קמח, סוכר, פרורי עוגיות, עוגיות, צנימים וסוכריות. שמחתה אינה ניתנת לתאור. תארו לכם, שכל אימת שהיא לוקחת חתיכה לפה, היא בוכה משמחה. למרות שלחבילה זו אין אצלנו הרבה ערך, מאחר וקמח לא חסר אצלנו, ברוך השם. וגם לאמא זה לא חסר, מאחר וחולקים אתה את מה שנשאר. פרורים וסוכר גם לא חסר וצנימים לא משתלם, קצת סוכריות לא מזיק, יכול להועיל. במידה ואתם רוצים לשלוח לאמא'לה משהו חשוב, כדי שתוכל להפוך לכסף ולמכור. למשל תה, קפה, חמאה, שומן, קופס' סרדינים, סבון. לדברים הנ"ל, אלה שאני כותבת לכם, יש אצלנו חשיבות רבה. אמא'לה תוכל למכור במחיר טוב, אם תשלחו את מה שכתבתי לכם. תה וקפה מאד יקרים. עבורם היתה יכולה לקבל סכום נכבד. עניין זה גמור, אצלנו שום דבר מיוחד. אמא'לה, ברוך השם בריאה. אותו הדבר אצלי. חיים איכשהו. אותו הדבר אצל אחיותי. בריאות ברוך השם. אבל בני דודים יקרים, לבטח אתם יודעים שאחי נשלח מביתו רחוק ביותר, לא רחוק מכם. לא רק זאת, הוא במצב קריטי, דרך איומה, תנאים קשים וחי בעוני.....זה מה שיש לו מטוב הלב שלו. אולי אתם זוכרים, שאחי, יותר מפעם אחת, הציל אתכם מעוני. לכן, אני פונה אליך ברל יקירי. אתה הרי מכיר ויודע איזה מן אדם הוא. תרחם על אחי ותשלח לו חבילה עם מצרכים לכתובת אותה ארשום ותצילו אותו מעוני. לבטח צלה גם גרה אתכם, אז תראה לה המכתב. שם לא משנה לו מה. קמח, סוכר וכו'. מלבד סוכריות ועוגיות. הכתובת של אחי מאיר טאובה: ŁOSICE, RYNEK 33, pow. SIEDLECKI. Majer Taube איחולים מיוחדים מבת דודה TOBCI. בלוקסוס אין שם צורך. עשו זאת עבור אחי. מה שהוא יקבל מכם, אפצה בכך את אמא'לה שלכם. נפרדת ומנשקת אתכם מרחוק ממני, בת דודה שלכם אסתר הורוביץ. אמא'לה מנשקת ומשתחווה בפני כל אחד בנפרד. תזכרו את מה שאני כותבת לכם. מוסרת כתובת מדוייקת של אחי מאיר טאובה: ŁOSICE, RYNEK 33, pow. SIEDLECKI Majer Taube
גלויה מס' 4
Очень плохо (Ocien plocho)
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
Халя Штайнерт (Halia Sztajnert)
Куda (kuda) г. (gorod=city) Ocиneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
У.C.C.P (U.S.S.R) Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepboмайcкuй пepеулок. 12 (ul. Pierwomajskij pierieulok. Nr. 12) кb.
(кbapтupa=apartment) 1
Кому (komu) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Adpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
Заветинский м. cовхоз (Zawietinskij m. sowchoz) 19
Ростовская oблacть (Rostowskaja Oblast)
Ф. Штайнерт (F.Sztajnert)
ל.ב' בערל! 7.1.41
מיין בריוו האסטו שוין זיכער דערהאלטן, אויך דיין צווייט קארטל האב איך דערהאלטן. איך האב היינט באקומען בריוו פון פוילן פון מיין שוועסטער אין ווארשע. נישט קיין פריילעכע נאכריכטן. זי שרייבט מיר אויך דאס העלעס ברודער איז קראנק און ליגט אין שפיטאל. די אדרעס פון דער שוועגערן איז פאלגנדע :Hela Jachimowicz Warszawa ul. Chłodna 24\17דא ביי אונדז איז אלעס ביים אלטן. דו ווייסט דאך אז אייביק פעלט עפיס. מיר זיינען דאך געבליבן צוויי פאמיליעס, פארברענגט מען צוזאמען און מען דערמאנט זיך די אלטע צייטן. איך דערווארט פון דיר א גענויעם בריוו. ווי זעט אויס מיט באהייצונג אין דער שטאט. מיר האט מען שוואכ באזארגט מיט באהייצונג, נור איך גלויב דאס אין דער קעלט וועט מיר נישט אויסקומען צו זיצן. אויב די מייסטערסקייע ווערט באהייצט. מיט פראדוקטן איז ווייטער פאסקודנע. אבער סמאכט נישט אויס ביזן פרילינג וועט מען אויסהאלטן. דערווייל מער קיין נייעס. צי ווייסטו עפיס נייעס אין פאליטישן וועלטל. ווען פארט מען אין א רויט פוילן? ווי מיינסטו, מען וועט עס נאך דערלעבן. איך האב פארגעפיל אז יא. נור זייט מיר אלע הארציק געגריסט און שרייבט.אייער פולעק.
תרגום גלויה מס' 4
השולח: פולעק שטיינרט מאוקראינה, בזמן המלחמה, ממחוז רוסטוב
פולעק, אח של הלה יחימוביץ, אשתו של אלטער/אלברט (אח של חיה שלנגר).
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
ברל היקר, 7.1.41
את מכתבי לבטח קיבלת כבר. גם את הגלויה השניה שלך קיבלתי. היום קיבלתי מכתב מאחותי בוורשה. חדשות לא משמחות. היא כותבת לי גם שאחיה של חיה חולה ושוכב בביה"ח. הכתובת של הגיסה להלן: HELA JACHIMOWICZ WARSZAWA ul: CHŁODNA 24/17 אצלינו הכל כפי שהיה. אתה יודע שתמיד חסר משהו. נשארנו הרי שתי משפחות. "מבלים" ביחד ונזכרים בימים עברו ומחכים ממך למכתב מדוייק איך אתם מסתדרים עם החימום בעיר. התארגנו חלש עם החימום ולא מספיק טוב. מקווים לשרוד את הקור. עם המצרכים ממשיך להיות חמור. אבל לא נורא ומקווים להחזיק מעמד עד האביב. בינתיים אין חדש. האם יש חדשות מהעולמיקו הפוליטי? מתי נצעד לפולין האדומה? מה אתה חושב, האם נזכה לחיות עד אז. יש לי הרגשה שכן. היו נא לי כולכם מבורכים מקרב לב ותכתבו. שלכם פולעק.
גלויה מס' 14
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
У.C.C.P (U.S.S.R)
Кудa (kuda) г. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчaйcкuй пep. 12 (ul. Pierwoczajskij per. Nr. 12)
Кому (komu) дла (dla) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Adpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
Краснодарский - край, Крысовский – район (Krasnodarskij –kraj, Krysowskij rajon)
Х. Сергиевский з/с Ш. Гелбарт (H. Siergijewskij - z/c Sz. Gelbart)
Post stamp
03.1941
Moi kochany kartki wasze otrzymaliśmy które nas bardzo uradowali słysząc, że masz córke przedewszystkiem wynszujemi cię żeby się zdrowo chowała napisz mi dlaczego ty byłaś taka chora, czy dlatego że dziecko było duże czy przeziębyłaś się, napisz nam co teraz porabjasz czy już ze wszystkiem jesteś zdrowa napisz nam czy Berek pracuje i ile zarabja jak wam się tam żyje co do nas Szmulek pracuje i bardzo mało zarabia ja jestem w domu nic nie robje już jestem zdrowa Moniek chodzi do szkoły i nie źle się uczy, dostaję od wszystkich listy prócz Bejrina i Frajdy. Jakób z rodziną są w tym samym mieście co mama, dostałam dopiero list od Mojszego pisze że tam jest bardzo źle staje się, że im wyśle paczke, jak u was wygląda z produktami, u nas bardzo marnie jest tylko jedna mąka, więcej nie mam do pisania serdeczne ukłony i całusów.
גלויה מס' 14 נכתבה ע"י גולדה גלברט לבית הנדליש, אשתו של שמולק גלברט. גולדה מתעניינת בנוגע להולדת הבת (ז'ניה) של חיה וברל שלנגר, שנולדה זה לא מכבר. גולדה מזכירה במכתבה את בעלה שמולק והבן MONIEK.
תרגום גלויה מס' 14
הכותבת: גולדה גלברט, אשתו של שמולעק אצל סירגייבסקי Krasnodarskij –kraj
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
מתאריך:03.1941
יקירי, את הגלויה שלכם קיבלנו, אשר מאד שימח אותנו לשמוע שיש לך בת. ראשית מאחלים לך לגדל אותה בבריאות טובה. תכתבי לי מה היית כל כך חולה, מפני שהילדה הייתה גדולה או שהתקררת. תכתבי לנו מה שלומך עכשיו. אם הכל נגמר ואת כבר בריאה. תכתבי לנו אם ברל עובד וכמה מרוויח. איך החיים אצלכם. בנוגע אלינו, SHMULEK עובד ומרוויח מעט. אני בבית ולא עושה דבר. אני כבר בריאה. MONIEK הולך לבי"ס ולומד לא רע. אני מקבלת מכולם מכתבים מלבד BEJRINA I FRAJDY. יעקב עם המשפחה נמצאים באותה עיר כמו אמא. קבלתי זה עתה מכתב ממשה. כותב ששם רע מאד ואני סבורה שאשלח להם חבילה. איך נראה אצלכם עם מצרכים. אצלנו חלש מאד. יש רק קמח ולא יותר. אין לי מה להוסיף. ד"ש חמה ונשיקות.
גלויה מס' 5
Absender (sender): Отправитель (Otprawitiel=sender)
Regina Чарножиль
Czarnożył
Bornhagen über
Kalisch
Russland У.C.C.P (U.S.S.R)
гop. (gorod=city) Ocuneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocмaйcкuй пep. (ul. Pierwomajskij per.)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Хозяйке Курчева (choziajkie Kurciewa)
3 post stamps
1. Bornhagen 15.4.41 - 12 über Kalisch
2. C.C.C.P (U.S.S.R)
29.4.41 Mocкba пoчтaмт (Moskwa pocztamt 6.12.40)
3. Ocuneнкo
(rosyjska gwiazda, sierp i młot 83 KC)
Bornhagen 14.4.41
Kochany synu i synowo!
Dziękuję wam serdecznie za wiadomość, która odebrałam o was od Celi, bardzo mnie ta wiadomość ucieszyła i życzę wam szczęście do wychowania nowej urodzonej córki waszej, cieszy to też mnie że Cela ma się przeprowadzić do was i macie mieszkać blisko siebie. Proszę was napiszcie mi co u was słychać jak tam żyjecie i jak tam dzieci, bo bardzo tęskne za niemy i chciała bym wszystko o nich wiedzieć. – U nas nic osobliwego, jesteśmy tu wszyscy dz. Bogu zdrowi, czego i wam życzymy. – Niemając nic więcej wam donieść, pozdrawiam i całuje was, tak samo i dzieci wasze bardzo serdecznie a osobiście szczęśliwego wychowania nowej córki waszej, wasza kochająca matka Rela . Jeżeli uda się Szymonowi to co pisał, bardzo byłabym mu wywdzięczna.Adres jak poprzedni, do Lipmana.
תרגום גלויה מס' 5
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, בורנהאגן, אזור קאליש
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Bornhagen 14.4.41
אהוביי, בני וכלתי,
אני מאד מודה לכם על הידיעה אותה קיבלתי עליכם מצלה. הידיעה מאד שימחה אותי ואני מאחלת לכם מזל טוב לחינוך הבת החדשה. משמחת אותי גם הידיעה שצלה עוברת לגור אחד ליד השני. אני מבקשת מכם לכתוב לי מה שלומכם ואיך החיים שם ואיך הילדים? אני מאד מתגעגעת אליהם והייתי רוצה לדעת עליהם הכל. אצלינו שום דבר אישי. כולנו כאן ברוך השם בריאים, מה שמאחלים גם לכם. מאחר ואין לי מה להוסיף וליידע. אני מאחלת לכם בריאות ונשיקות ומוסרת איחולים לילדים שלכם במיוחד בחינוך במזל טוב לילדה החדשה שלכם. אמכם האוהבת ריילע. במידה ויסתדר לשמעון (הערה ממרי שרון: פרנצ'ב, אבא של צפורה ומשה.), על מה שהוא כתב, אהיה אסירת תודה. הכתובת כמו הקודמת לליפמן
גלויה מס' 6
Absender (sender): H. Jachimowicz
Warszawa
Nowolipki 25/8
Deutschland
Rusland
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчйcкuй (ul. Pierwoczajskij)
пep. N 12 (per. Nr. 12), кb. (кbapтupa=apartment) 1
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Osipenko zaporozeski oblast
pierwomajski 12
B. Szlanger.
2 post stamps
1. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 29.4.41 (Moskwa pocztamt)
2. Warschau C1
24IV4117
Warszawa dn. 18/4.41
Moi drodzy! Kartę waszą otrzymałam, którą się bardzo ucieszyłam, ale niestety nic o sobie nie mogę ci donieść, bo bardzo w niedobrych żyję warunkach, jednym słowem głoduje i nie mam z czego żyć. Albert od samego początku pobytu w Warszawie to jest już przeszło 16 miesięcy choruje i leży w szpitalu i co dzień gorzej się czuje i Bóg jedyny wie czy z tej choroby wyjdzie jest to zapalenie mlecza pacierzowego i nawet go nie mogę odżywieć bo nie mam skąd wziąść, a wszystko z siebie sprzedałam , gdy byś mogła mi jakąś paczke żywnościową przysłać to bardzo bym prosiła bym chociaż mogła Albertowi coś dać. Nie jestem w stanie opisać to co ja przechodzę i niech się p.Bóg nademną zmiłuje tak ciężkie życie prowadzę. Co do rodziców to niestety już oboje nie żyją, ale Albert o tym nie wie więc nie wspomnij o tym jak do nas napiszesz no pocóż go jeszcze z tym martwić tak też już biedny dużo cierpi. A Juda Lajb jest w Iżbicy i nie źle mu jest. A co u was jak wam się żyje napisz o wszystkiem obszernie, listu waszego uczekiwać będę z niecierpliwością i o ile to w twojej mocy to pomóż nam jak tylko możesz. Całuję stokrotnie i wszystkiego najlepszego życzę. Wasza Hela i od Alberta.
תרגום גלויה מס' 6
השולחת: הלה יאכימוביץ, מוורשה (גרמניה, בזמן המלחמה)
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Warszawa 18.4.41
יקיריי,
את הגלויה שלכם קיבלתי, איתה מאד שמחתי, אלא שעל עצמי, אני לא יכולה למסור, מאחר והתנאים בהם אני חיה, גרועים ביותר. במילה אחת, אני רעבה ואין ממה לחיות. אלברט, מתחילת שהייתנו בוורשה, וזה כבר יותר מ-16 חדשים חולה ושוכב בביה"ח. וכל יום ויום מרגיש יותר רע ורק אלהים יודע אם יצא מהמחלה הזו. זוהי ZAPALENIE MLECZA PACIERŻOWEGO, (הערה ממרי שרון: זוהי דלקת במח העצם של עמוד השדרה, הגורמת לשיתוק, זה המידע שלאה קיבלה.) ואפילו איני יכולה לאושש אותו , כי אין לי מניין לקחת. והכל מעצמי/מעלי מכרתי. האם תוכלי לשלוח חבילת מצרכים, הייתי מאד מבקשת, הייתי יכולה לפחות לתת משהו לאלברט. אני לא מסוגלת לתאר את מה שעובר עלי ושאדון עולם ירחם עלי, כאלה חיים קשים אני מנהלת. בנוגע להורים, לדאבון לב, שניהם אינם בין החיים, אבל אלברט לא יודע. לכן, לא להזכיר זאת כשתכתבי אלינו, כי אין צורך להעציב אותו ולהדאיג, גם כך הוא סובל מספיק. יהודה/לייב נמצא ב:IŻBICY ולא רע לו. מה אצלכם, איך החיים? תכתבי על הכל בהרחבה ומחכה למכתב שלכם בקוצר רוח. וכמה שזה באפשרותך, תעזרי לנו, אם רק תוכלי. אלפי נשיקות וכל טוב אני מאחלת לכם, שלכם הלה ואלטער/בן-ציון/אלברט יחימוביץ.
גלויה מס' 7
Absender (sender): L. Zyskind
Mülenthal Kr. Wartbrih
Ken. Gerber str nr.22
Russland
У.C.C.P (U.S.S.R) z. Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчйcкuй (ul. Pierwoczajskij)
пep. № 12 (per. Nr. 12) к.b. (кbapтupa=apartment) 1
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
4 post stamps
1. Ocuneнкo Бердянск
2. Mühlental 06.5.41
3. Mühlental Nartbrucken 06.5.41
4. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 10.5.41 (Moskwa pocztamt)
Mülenthal, dn. 4/5m. – 41r.
Droga siostro i szwagrze. Otóż po tylu miesiącach rozłąki i niecierpliwego oczekiwania pierwszy raz otrzymując od was żywą wiadomość. Odpisuję wam zaraz, gdyż chcę się od was szerzej dowiedzieć. Jaka radość nas ogarnęła gdy dowiedziałem się, że pisałaś do Hanki i pytałaś się o nas, już dawno oczekujemy sposobności by móc do was napisać. Teraz napiszcie nam co słuchać u was, jak żyjecie i w jakich warunkach czy zarabiacie na życie i co porabiają kochane dzieci. Czy wiesz że Alter jest w Warszawie i już kilka miesięcy jak leży w szpitalu i jest nie zdrowy. Czy możliwem jest byś mu posłała paczkę gdyż jest bardzo potrzebujący. Do tego czasu można było od nas posyłlać paczki więc kilka razy posyłałem lecz teraz jest to uniemożliwione. U nas czas jest też bardzo krytyczny. Napewno chcesz się dowiedzieć co słuchać u nas i u twych rodziców. Więc mogę Ci pisać że rodzice Leider już przeszło rok nie żyją. Umarli w Kaliszu w szpitalu. U nas nic nowego jesteśmy dzięki Bogu zdrowi co również pragniemy od was słyszeć, mieszkamy tu u siostry siz ganz eng my fardint nicht was men braucht, men wart auf di Jeszije zu....Szon gleich kommen Benjamin ot lib chonek efsier konstu im szikken. Napisz nam o wszystkiem dokładnie przy czym pracujecie gdyż jesteśmy ciekawi wiedziec. Nasze przejscie zanim przyjechali opiszę wam w drugim liście. Ukłony od wszystkich specjalne ukłlony i pozdrowienia od rodziny Friede są równiez tutaj. Pozdrawiam was najserdeczniej. Pozostaje twój brat pragnący od was dobre usłyszeć Juda Arie Jachimowicz. Proszę prędką odpowiedź.
תרגום גלויה מס' 7
השולח: יהודה\אריה אצל לייביש זיסקינד, מאיזביצה קוייווסקה, שנקראה בזמנו מולנטאל, באזור וורטבריקן ׂWARTHBRÜCKEN
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Mülenthal, dn. 4/5m. – 41r
אחות יקרה וגיס,
אחרי חודשים אלה של געגועים חוסר סבלנות בהמתנה לקבל בפעם הראשונה מידע חי. אני עונה לכם מיד, כי אני רוצה לדעת בהרחבה. איזו שמחה עטפה אותנו כשנודע לי כי כתבת ל: HANKA ושאלת עלינו. מזמן מחכים לאפשרות שנוכל לכתוב אליכם. עכשיו תכתבו לנו מה נשמע אצלכם, איך אתם חיים ובאיזה תנאים? האם אתם מרוויחים למחיה, ומה שלום הילדים האהובים. האם ידוע לך שאלטער נמצא בוורשה וכבר מס' חודשים שהוא שוכב בביה"ח וחולה. האם יש אפשרות שתשלחי לו חבילה, מאחר ויש בה צורך. עד לימים אלה אפשר היה לשלוח חבילות מכאן, מאצלינו, וכך שלחתי מס' פעמים, אך עכשיו לא מאפשרים. אצלינו המצב קריטי. לבטח את רוצה לדעת מה נשמע אצלינו וההורים שלך. ובכן, אני יכול לכתוב לך שההורים שלך כבר יותר משנה אינם בין החיים. נפטרו בקאליש בביה"ח. אצלנו שום חדש. ברוך השם בריאים וכמובן מתגעגעים אליכם ורוצים לשמוע מכם. אנחנו גרים כאן אצל אחות של SIZ(אולי זיסקינד) ולא מרוויחים את מה שצורכים. מחכים לישועה שתגיע. בנימין אוהב דבש, אולי תוכלי לשלוח. תכתבו לנו על הכל במדויק. במה אתם עובדים שהרי אנחנו סקרנים לדעת. את קורותינו לפני שהגענו אכתוב במכתב השני. ד"ש מכולם ובמיוחד מהמשפחה של FREIDE הם גם כאן. מאחל לכם כל טוב. נשאר אחיך המתגעגע לדעת מכם רק טוב לשמוע. יהודה/אריה יחימוביץ. מבקש תשובה מהירה.
איזביצה קויאווסקה
גלויה מס' 8
Absender (sender): Отправитель=Германия (Germania)
Регина Чарножиль (Regina Czarnożył)
Борнгаген Kr. Калиш (Bornhagen Kr. Kalisz)
Deutschland
Regina Czarnożył
Bornhagen über
Kalisch
Stamp: Komitee
des Judenlagers
Bornhagen über Kalisch (jakiś podpis)
Russland
У.C.C.P (U.S.S.R)
гop. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
(Бердянск) (Berdjansk) Зaпopoжcкoй oбл.(Zaporozskaja obl.)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Yл. Пepboмайcкuй пep. (ul. Pierwomajskij per.)
№ 12 кb. (кbapтupa=apartment) 1.
2 post stamps
1. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 9.6.41
(Moskwa pocztamt)
2. Bornhagen 06.5.41
über Kalisch
Bornhagen 14.4.41Drogie dzieci! Dn. 6/5.41r.
Dziś otrzymałam waszą pocztówke z którą się bardzo ucieszyłam. Wasza posyłke otrzymałam, wszystko było w najlepszym porządku, jak ci już zawiadomiłam w ostatnim liście. Stokrotnie Ci dziękuję droga Cela za każdą drobnostkę osobnie co mi przysłałaś. Bo mnie to bardzo smakuje gdyż wiem, że to jest od Was . Widzę że chcesz pamiętać o mnie, wierzę że Berek też nie zapomni o mnie, dlaczego nic nie pisze jak się nazywa jego najmłodsza córka, i jak się czuje Hela. Piszcie wszystko, bo mnie od was każda drobnostka interesuje. To droga Celo pytasz co mi możesz przysłać. Chociaż w liście już pisałam jednak powtorzem. Co do jedzenia to się dzielą dzieci zemną z ostatnim kawałkiem. Jednak jak wiecie żywy człowiek potrzebuje obuwia, fartuch i.t.d. Nato bym chciała żebyście mi przysłali drogie dzieci coś kosztowne co bym mogła spieniężyć, np. Herbata, kawa i.t.d. Kochane dzieci, jak już Wam pisałam w liscie w jakiej krytycznej sytuacji mojej najstarszej siostry syn się znajduje Majer wraz z dziećmi. I może już wiecie że żonę już stracił. Więc zlitujcie się nad nim i przyslijcie mu jakąs ważną paczkę , gdyż tam jest bardzo potrzebne. Ja Was bardzo proszę i błagam Was uczyńcie mi tą prośbę i przyślijcie dla niego, pierw jak dla mnie.Żegnam i całuję was z daleka każdego osobnie, Wasza kochająca Was matka. Regina.MAJER TAUBE ŁOSICE Rynek 33 pow.Siedlecki. To jest jego adres.
תרגום גלויה מס' 8
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין), מבורנהאגן, אזור קאליש
חותמת של וועדת מחנה היהודים של בורנהאגן באיזור קאליש
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
ילדים יקרים, 6.5.41
היום קיבלתי מכם גלויה, איתה שמחתי מאד. את החבילה מכם קיבלתי והכל היה במצב מעולה, כפי שכבר הודעתי לך במכתבי הקודם. אלף תודות לך צלה יקרה על הפריט הנפרד ששלחת לי. לי זה מאד טעים מאחר ואני יודעת שזה מכם. אני רואה שאת זוכרת אותי. אני מאמינה שגם ברל לא ישכח אותי. למה הוא לא כותב שום דבר? איך קוראים לבת הצעירה שלו ואיך מרגישה חיה? תכתבו הכל, כי כל פרט ופרט מכם מעניין אותי. צלה יקרה, את שואלת אותי מה לשלוח לי. למרות שכבר כתבתי, אחזור על זה. בנוגע לאוכל, הילדים חולקים איתי בחתיכה אחרונה. כפי שידוע לכם, אדם חי צורך נעלים, סינור וכו'. אשמח אם תשלחו לי משהו בעל ערך שאפשר למכור. תה, קפה וכו'. ילדים אהובים, כפי שכבר כתבתי, באיזה מצב קריטי מצוי הבן של אחותי הבכורה, מאיר עם הילדים. אולי אתם כבר יודעים שהוא איבד את אשתו. בבקשה רחמנות עליו ותשלחו עבורו חבילה, מאחר ושם יש צורך דחוף. אני מתחננת בפניכם, תמלאו אחרי בקשתי זו. נשיקות וד"ש לכל אחד מכם. האמא האוהבת אתכם, רגינה
הכתובת של מאיר טאובה:
MAJER TAUBE ŁOSICE Rynek 33 pow.Siedlecki
זו הכתובת שלו.
גלויה מס' 12
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
Куda (kuda) г. (gorod=city) Ocuneнko (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Пepbocчйcкuй пep. 12 (Pierwoczajskij per. Nr. 12) кb. (кbapтupa=apartment) 2
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Кому (komu) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Aдpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
г. (gorod=city) Харков. Классический пep. 10 (Charkow Klasicieskij per. Nr. 10)
кb. (кbapтupa=apartment) 10
Ф. Штайнерт х-каКшелинска (F.Sztajnert ch-ka. Kszelinska)
1 post stamp
XapbkoB пoчтaмт 19.6.41
ל. כאווער בערל! 16.6.41
זייט אונדז מויכעל וואס מיר האבן באלד נישט געשריבן. מיר האבן אביסל דעם קאפ געהאט פארדרייט מיטן איינארדנען זיך. יעצט זיינען מיר שוין דורכ געקומען די אלע שוועריקייטן. מיר וווינען אין צענטער שטאט און ארבעטן ביידע. האלע גייט אין דעט-סאד מיר זיינען צופרידן. וואס הערט זיך ביי אייך וואס מאכט העלא די קינדער. צו באקומט איר עפיס בריוו און פון וועמען. ווי גייט עס מיט דער ארבעט. אין כארקאוו קריגט מען אלעס. מען דארפ נוכ געלט פארדינען. דא האבן זיך איינגעארדנעט א סאך ביעזשענצעס פון די קאלישער איז דא קאפעל נור די פרוי איז נאך אין סאווכאז. ער זוכט א אוגל. פאר א פאמיליע איז נישט אזוי לייכט. שרייבט גלייך ענטפער. קעדיי נישט צו פארלירן דעם קאנטאקט. זייט מיר הארצליך געגריסט. סאבינע ארבעט יעצט, א גריס פון איר, זייט מיר אלע געזונט און שרייבט. אייער פולעק.
חותמת מ-S.S.S.R. Harkow
תרגום גלויה מס' 12
השולח: פולעק שטיינרט (אצל קשלינסקה), חארקוב
פולעק, אח של הלה יחימוביץ, אשתו של אלטער/אלברט (אח של חיה שלנגר).
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
16.06.1941
חבר יקר ברל.
תסלחו לי שלא ענינו מיד. היינו עסוקים והראש היה טרוד בכך שהיינו צריכים להסתדר. עכשיו עברנו כבר את כל הקשיים. אנחנו גרים במרכז ושנינו עובדים. האם אתם מקבלים מכתבים וממי. איך מסתדר/הולך עם העבודה? בחארקוב יש הכל, צריכים רק להרוויח כסף. הגיעו לכאן הרבה פליטים מקאליש. קאפעל, רק שאשתו עדיין במחנה עבודה. הוא מחפש פינה למגורים עבור משפחה. זה לא כל כך קל. תכתוב מיד תשובה. כדאי שלא נאבד קשר. היו ברוכים מקרב לב. סבינה עובדת עכשיו, ד"ש ממנה, תהיו כולכם בריאים ותכתבו. פולעק שלכם
גלויה מס' 13
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
Куda (kuda) г. (gorod=city) Ocиneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Maзинa № 7 (ul. Mazina Nr. 7)кb. (кbapтupa=apartment) 8
Кому (komu) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
У.C.C.P (U.S.S.R)
Adpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
Ташкент Yл. Виласть (Taszkent ul. Wilast)
Проезд. гулабад № 2 дom № 8 (Proezd. Gu abad Tupik nm. 2 dom nm.8)
Ш. Паренчев (Sz. Parencziew)
2 post stamps
Ocuneнko 6.?.41
24.6.41
Kochany Berku i Hela tagże towarzysz Kopel i Ester
19 znaczy to czwartek przybyłam do Taszkientu. Szyma mnie oczekiwał. Ucieszył się gdy nas zobaczył i zaraz zaprowadził nas do naszego mieszkania, które już było wynajęte wyobraźcie sobie moją radość gdy weszłam sobie do mojego i własnego mieszkania i wszystko dobrze w najlepszym. Piersze śniadanie to wyobraźcie sobie było pomidory takie jak wielkie pomarańczy a z powodu, że byłyśmy bardzo zmęczone to dopiero nazajutrz poszłyśmy do pierwszej cioci która nas bardzo dobrze przyjęła i byłyśmy tam cały dzień aż w wieczór, dzieci tam hułały i dostały i gruszki piękne i inne rzeczy do domu no i pozatem ciepło jest nie ma co narzekać, bądzcie zdrowi i piszcie co u was słychać z kwartira.Ukłony od Szymka i dzieci.
Cela.
תרגום גלויה מס' 13
השולחת: צלה פרנצ'ב (אחות של ברל שלנגר), מטשקנט
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
מתאריך: 24.06.1941
ברל יקר והלה. כמו כן החבר קופל ואסתר.
19, זה אומר יום חמישי, הגעתי לטשקנט. שמעון חיכה לי. שמח לראות אותנו ומיד הביא אותנו לדירה שלנו, אשר כבר הייתה שכורה. תארו לכם את שמחתי כשנכנסתי לתוך דירה משלי והכל טוב ובמצב טוב. ראשית, אכלנו ארוחת בוקר. תארו לכם, היו עגבניות כל כך גדולות כמו תפוזים. מאחר והיינו מאד עייפים, רק למחרת הלכנו לדודה הראשונה, אשר קיבלה אותנו יפה מאד והיינו שם יום שלם עד לערב. הילדים השתוללו שם וקיבלו אגסים יפים ועוד דברים אחרים הביתה. מלבד זה, חם ואין מה להתלונן. תהיו בריאים ותכתבו מה נשמע אצלכם Z KWARTIRA מגורים ד"ש משמעון והילדים.
Berdyansk היום, הינו אתר נופש על חוף הים האזובי. העיר נוסדה ב-1827. בין השנים 1939 עד 1958 היא נקראה OSIPENKO. כיום ברדיאנסק ואוסיפנקו הן ערים נפרדות
מכתב מס' 11 נכתב ע"י אסתר הורוביץ, הבת של בראנע והיינאך טאובה אחות של רגינה/ריילע שלנגר/צ'רנוז'יל
גלויות מס' 4 ומס' 12 נכתבו ע"י פולעק שטיינרט, אח של הלה יחימוביץ לבית שטיינרט, הנשואה לאלטער/אלברט יחימוביץ, אח של חיה שלנגר
גלויה מס' 14 נכתבה ע"י גולדה גלברט, אשתו של שמולעק
גלויה מס' 6 נכתבה ע"י הלה יחימוביץ, מוורשה
גלויה מס' 7 נכתבה ע"י יהודה\אריה אצל לייביש זיסקינד, מאיזביצה קוייווסקה
גלויה מס' 13 נכתבה ע"י צלה פרנצ'ב, אחות של ברל שלנגר, מטשקנט
את כל הגלויות והמכתבים המקוריים ניתן לראות בגלריית התמונות
גלויה מס' 2
Absender (sender): Германия (Germania)
Regina Czarnożył
Bornhagen Kr. Kalisz
Russland U.S.S.R
B. Schlanger, Osipenko
(Berdjansk)
Perwoscucajski per. Nr. 12
kw. 1 Haus Kurtschew.
Из Пoльшы (iz Polszy)
Russland У.C.C.P (U.S.S.R)
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
для (dla)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Yл. Пepbocчйcкuй пep. N 12 (ul. Pierwoczajskij per. Nr. 12)
кb. (кbapтupa=apartment) 1. Хoз. (Хoзяйкa=landlord) Кypгeba kw. 1 haz. Kurgiewa.
2 post stamps
1. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 6.12.40 (Moskwa pocztamt 6.12.40)
2. Bornhagen
Kalisch 20.11.40 - 12
Bornhagen (Koźminek) 19.11.40
Moij drodzy i kochani!
Jeszcze jestem wam dłużna odpisu na wasz duży list i właśnie chcąc za dość uczynić życzenie wasze to każdy z krewnych naszych napisał list osobisty od siebie, i tak wyszło że rozmiar listów, przekroczył miare przepisową, to przesto moij kochani musicie się zadowolnić ogólnym pozdrowieniem, od wszystkich. Donosząc że dzięki Bogu jesteśmy wszyscy zdrowi, i żyjemy jako tako, u kuzynków, Rywki, Estery i Pesy stale objaduje. Szmulek i Lubcia zajmują sie swoim fachem.Dnia 13.11. otrzymałam waszą karte a nazajutrz, otrzymałam od Celi ach, co za radość! Co za pociecha! za ktorą wam serdecznie dziękuje, cieszy mię to bardzo żeście się dostali do miasta i życze wam wiele szczęście i zdrowie. Proszę napiszcie mi jak wy tam żyjecie, jakie wasze zajęcie i jak tam dzieci, bom bardzo ciekawa. Hela ubolewa, że o swoich rodziców nic nie wie, niestety ja tez o nich nic nie wiem, wiem tylko tyle że Judearje ze żoną i z dziećmi są w Poddembicach, jak ino się dowiem coś dobrego to wam doniese.(na głównej stronie kartki). Teraz moij kochani bądźcie pozdrowieni i całowani od waszej matki Reginy i wszystkich krewnych, tak samo od Fajgena.
תרגום גלויה מס' 2
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין),
מבורנהאגן (קוז'מינק), אזור קאליש
אל: ברל שלנגר (אצל קורטשיב), אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Bornhagen (Koźminek) 19.11.40
יקיריי ואהוביי,
אני עדיין חייבת לכם תשובה על המכתב הגדול שלכם. ברצוננו לענות לכם, כל אחד מהקרובים כתב מכתב אישי בעצמו, וכך יצא שכמות המכתבים עלתה על המכסה, לכן אהובי, עליכם להסתפק ולהיות מרוצים בפרישת שלום כללית מכולם. להביא לידיעתכם כי, ברוך השם כולנו בריאים וחיים פחות או יותר, אצל בנות הדודות, רבקה, אסתר ופסיה, אצלן, אני תמיד אוכלת צהרים. שמוליק ולובציה עסוקים במקצוע שלהם. ביום 13.11, קיבלתי גלויה מכם ולמחרת קיבלתי מצלה. ואיזו שמחה ואיזו חדווה, עליה אני מאד מודה מקרב לב. משמחת אותי מאד העובדה, שהגעתם לעיר ואני מאחלת לכם הרבה מזל ובריאות. בבקשה לכתוב לי איך אתם חיים שם. במה אתם עוסקים ואיך הילדים, כי אני מאד סקרנית . HELA מלאת צער שעל ההורים שלה אינה יודעת דבר. לצערי, גם אני לא יודעת עליהם דבר. אני רק יודעת זאת, שיהודה/אריה עם אשתו ועם הילדים נמצאים ב-PODDEMBICACH במידה ואשמע משהו ודברים טובים, אודיע לכם. בצד השני של הגלויה: אהוביי, תהיו בריאים, נשיקות מהאמא שלכם, רגינה ומכל הקרובים, אותו הדבר מ-FEJGENA
Poddebice Text, p.6
גלויה מס' 3
Absender (sender): Германия (Germania)
Regina Czarnożył
Bornhagen Kr. Kalisz
Russland U.S.S.R
Osipenko (Berdjansk)
Perwomajski perułok
Nr. 12, Qutir. 1
B. Schlanger
Russland У.C.C.P (U.S.S.R)
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Бердянск) (Osypenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
для (dla=for)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Yл. Пepbocчйcкuй пep. (ul. Pierwoczajskij per.)
кb. 1 (кbapтupa=apartment) №. 12
3 post stamps
1. Osipienko, Zaporoz, obl. 26.……
2. Bornhagen 19.12.40 – 12 über Kalisch
3. C.C.C.P (U.S.S.R) Mocкba пoчтaмт (Moskwa pocztamt)
Bornhagen 18.12.40
Kochani moij
Kartę waszą odebrałam wczoraj, za którą wam serdecznie dziękuję, bo to u mnie i u całe rodzieństwa dzień radosny otrzymując od was parę słów, moij kochani, ja o siebie nie wiele mam do pisania, życie idzie u mnie bez zmiany tak wszystko się prowadzi jak poprzednio bez zmiany, jestem dzięki Bogu zdrową, czego i wam moij kochani życzę. Proszę napiszcie mi dokładnie, jak tam żyjecie bom bardzo ciekawa. Pozdrawiam i całuje was tak samo i kochane dzieci wasze. Wasza matka Regina. Adres ten sam do Lipmana. Lieber Kuzen in Kuzyne, es freit uns zehr eier sreiben das ihr ein briwen zint fon uns pabe ein kein naues cu berichten ales wi gewen sein Mutter ist gezunt zi ist bei uns zi fraut zich zehr mit eier szreiben zu Kanst uns etwas mehier szreiben wi eires leben ergeit wi zenten zehr naugerig zu wisen, wir ale szwestern auch mener in Kinder zinterm mir gzd. (gezund M.S) Mir cu zamen es tit mir leid das ich ken nist Helen berehten fun ire eltern mir ale winsen eich herclich. Ester?????
תרגום גלויה מס' 3
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין),
מבורנהאגן (קוז'מינק), אזור קאליש
אל: ברל שלנגר , אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Bornhagen 18.12.40
אהובי שלי:
את הגלויה שלכם קיבלתי אתמול, עליה אני מודה מקרב לב (Serdecznie), מאחר וזה אצלי ואצל כל המשפחה יום משמח עם קבלת מספר מילים מכם. אהובי, על עצמי אין לי הרבה מה לכתוב. החיים אצלי ללא שינוי. הכל מתרחש כפי שהיה מקודם. בלי שינויים. אני ברוך השם בריאה, מה שאני מאחלת לכם אהובי. בבקשה לכתוב לי במדוייק איך החיים שלכם שם, כי אני מאד סקרנית לדעת. מאחלת לכם כל טוב ונשיקות באותה מידה וכן את הילדים שלכם. אמא שלכם רגינה.
הכתובת אותה כתובת אצל ליפמן
תרגום מיידיש:
בן דוד ובת דודה אהובים, אנחנו מאוד שמחים לקבל מכם מכתב, אתם כותבים שאתם לא מקבלים מאיתנו שום חדשות, אין לנו מה לדווח הכול כפי שהיה. אמא בריאה, היא אצלנו, היא שמחה מאד שאתם כותבים. האם תוכלו אולי לכתוב לנו קצת יותר, איך החיים שלכם, אנחנו סקרנים מאד לדעת, אנחנו כולנו אחיות, וגם הגברים/בעלים והילדים בריאים. צר לכולנו שאיננו יכולים לדווח להלה (HELA) על ההורים שלה. אנחנו כולנו מברכים בלבביות. אסתר???
מכתב מס' 11
Russland
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчйcкuй пep. N 12 (ul. Pierwoczajskij per. Nr. 12)
кb. (кbapтupa=apartment) N 1. Хoз. (Хoзяйкa=landlord) Кypгeba
Absender (sender). Regina Czarnożył
Bornhagen über Kalisch
Deutschland
Oтпрaвитель (sender) Германия (Germania)
Regina Czarnożył
Bornhagen über Kalisch
poststamp: Bornhagen, Kalisch 6.1.41
(List bez koperty) możliwie że koperta należy do tego listu…
Drogie kuzynostwo! Waszą paczkę mamusia otrzymała w najlepszym porządku, za którą wam serdecznie dziękuje. Znajduje się tam mąka, cukier, kruszynki, ciastki, sucharki i karmelki. Jej radość jest wogóle nie do opisania, wyobraźcie sobie kiedy bieże kawałek do usta płacze z radości. Chociaż ta paczka nie ma u nas tyle wartości, gdyż mąki np.u nas nie brak dzięki B-gu. Również
mamusi to nie brakuje, gdyż dzielimy się z ostatniem z nią. Kruszynki cukier też nie brakuje, a sucharki nie opłatci się, trochę karmelki nie szkodzi dla mamusi to może się jej przydać. O ileż chcecie dla mamusi przysłać coś ważnego by mogła to spieniężyć. np. Herbaty, kawy, masło, szmalec, pudełko sardynki, mydło.Te rzeczy co wam piszę mają u nas wielkie znaczenie. Mamusia by mogła mieć wielki pożytek z tego o ile to przyślecie co Wam piszę. Herbata lub kawa jest dość droga, za to by mogła utargować ładną sumę. Otóż ta sprawa skończona jak Wam piszę u nas nic specjalnego. Mamusia dzięki B-gu zdrowa, tak samo odemnie żyje się pomału również od moich siostr to samo są zdrowi dz. B. Ależ drogie kuzynostwo napewno już. wiecie że mój brat jest wysłany od jego domu i to dość daleko, niedaleko od Was. Nie wszystko to znajduje się w dość krytycznym położeniu, okropna drożyzna i żyje w biedzie to ma z jego dobroci. Może pamiętacie, że mój brat więcej jak raz was wyratowałz biedy. Więc zwracam się do Ciebie drogi Berek. Ty przecież znasz co to za człowiek. Zlituj się nad moim bratem i przyślij mojego brata paczkę żywnościową na adres co wam podam to go wyratujecie z biedy. Napewno Cela też już tam u was mieszka to jej pokażesz ten list. Tam nie zależy mi czego mąka, cukier i.t.d.. Oprócz karmelki i ciastka. Adres mojego brata Majer Taube Łosice Rynek nr.33, Pow.Siedlecki. Specjalny ukłoń od kuzynki Tobci. Luksus tam nie potrzebny. Uczyńcie mi to dla mojego brata, o ileż on otrzyma to od was, to ja Waszą mamusię wynagrodzę za to. Żegnam i całuję Was zdaleka odemnie Wasza kochająca was kuzynka Estera Horowicz. Mamusia całuje i kłania się każdego osobnie, pamiętajcie o tem co wam piszę podaję dokładny adres mojego brata. Majer Taube, Łosice, Rynek nr.33 Powiat Siedlecki.
הכותבת היא אסתר הורוביץ, בת של בראנע והיינאך טאובה. בראנע, ביתם של ברל ורודה גלברט, שהם ההורים של ריילע/רגינה שלנגר(צ'רנוז'יל). בראנע וריילע אחיות. בזמן כתיבת המכתב ריילע/רגינה שהתה אצל הבנות של אחותה בראנע. אצל רבקה, אסתר ופעסיא. האח מאיר טאובה, שולח מביתו עם המשפחה. אשתו נספתה בדרך.
תרגום מכתב מס' 11
הכותבת: אסתר הורוביץ (טאובה) בת של בראנע והיינאך טאובה אחות של ריילע/רגינה
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין), לפי המעטפה מבורנהאגן, אזור קאליש
(קרוב לוודאי שהמכתב שייך למעטפה. כתוב עליה שהשולחת היא רגינה)
אל: בית קירגבה, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
מתאריך: 6.1.1941 (לפי המעטפה)
בני דודים יקרים. את החבילה שלכם, אמא'לה קיבלה במצב מעולה, עליה היא מאד מודה לכם. יש שם קמח, סוכר, פרורי עוגיות, עוגיות, צנימים וסוכריות. שמחתה אינה ניתנת לתאור. תארו לכם, שכל אימת שהיא לוקחת חתיכה לפה, היא בוכה משמחה. למרות שלחבילה זו אין אצלנו הרבה ערך, מאחר וקמח לא חסר אצלנו, ברוך השם. וגם לאמא זה לא חסר, מאחר וחולקים אתה את מה שנשאר. פרורים וסוכר גם לא חסר וצנימים לא משתלם, קצת סוכריות לא מזיק, יכול להועיל. במידה ואתם רוצים לשלוח לאמא'לה משהו חשוב, כדי שתוכל להפוך לכסף ולמכור. למשל תה, קפה, חמאה, שומן, קופס' סרדינים, סבון. לדברים הנ"ל, אלה שאני כותבת לכם, יש אצלנו חשיבות רבה. אמא'לה תוכל למכור במחיר טוב, אם תשלחו את מה שכתבתי לכם. תה וקפה מאד יקרים. עבורם היתה יכולה לקבל סכום נכבד. עניין זה גמור, אצלנו שום דבר מיוחד. אמא'לה, ברוך השם בריאה. אותו הדבר אצלי. חיים איכשהו. אותו הדבר אצל אחיותי. בריאות ברוך השם. אבל בני דודים יקרים, לבטח אתם יודעים שאחי נשלח מביתו רחוק ביותר, לא רחוק מכם. לא רק זאת, הוא במצב קריטי, דרך איומה, תנאים קשים וחי בעוני.....זה מה שיש לו מטוב הלב שלו. אולי אתם זוכרים, שאחי, יותר מפעם אחת, הציל אתכם מעוני. לכן, אני פונה אליך ברל יקירי. אתה הרי מכיר ויודע איזה מן אדם הוא. תרחם על אחי ותשלח לו חבילה עם מצרכים לכתובת אותה ארשום ותצילו אותו מעוני. לבטח צלה גם גרה אתכם, אז תראה לה המכתב. שם לא משנה לו מה. קמח, סוכר וכו'. מלבד סוכריות ועוגיות. הכתובת של אחי מאיר טאובה: ŁOSICE, RYNEK 33, pow. SIEDLECKI. Majer Taube איחולים מיוחדים מבת דודה TOBCI. בלוקסוס אין שם צורך. עשו זאת עבור אחי. מה שהוא יקבל מכם, אפצה בכך את אמא'לה שלכם. נפרדת ומנשקת אתכם מרחוק ממני, בת דודה שלכם אסתר הורוביץ. אמא'לה מנשקת ומשתחווה בפני כל אחד בנפרד. תזכרו את מה שאני כותבת לכם. מוסרת כתובת מדוייקת של אחי מאיר טאובה: ŁOSICE, RYNEK 33, pow. SIEDLECKI Majer Taube
גלויה מס' 4
Очень плохо (Ocien plocho)
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
Халя Штайнерт (Halia Sztajnert)
Куda (kuda) г. (gorod=city) Ocиneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
У.C.C.P (U.S.S.R) Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepboмайcкuй пepеулок. 12 (ul. Pierwomajskij pierieulok. Nr. 12) кb.
(кbapтupa=apartment) 1
Кому (komu) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Adpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
Заветинский м. cовхоз (Zawietinskij m. sowchoz) 19
Ростовская oблacть (Rostowskaja Oblast)
Ф. Штайнерт (F.Sztajnert)
ל.ב' בערל! 7.1.41
מיין בריוו האסטו שוין זיכער דערהאלטן, אויך דיין צווייט קארטל האב איך דערהאלטן. איך האב היינט באקומען בריוו פון פוילן פון מיין שוועסטער אין ווארשע. נישט קיין פריילעכע נאכריכטן. זי שרייבט מיר אויך דאס העלעס ברודער איז קראנק און ליגט אין שפיטאל. די אדרעס פון דער שוועגערן איז פאלגנדע :Hela Jachimowicz Warszawa ul. Chłodna 24\17דא ביי אונדז איז אלעס ביים אלטן. דו ווייסט דאך אז אייביק פעלט עפיס. מיר זיינען דאך געבליבן צוויי פאמיליעס, פארברענגט מען צוזאמען און מען דערמאנט זיך די אלטע צייטן. איך דערווארט פון דיר א גענויעם בריוו. ווי זעט אויס מיט באהייצונג אין דער שטאט. מיר האט מען שוואכ באזארגט מיט באהייצונג, נור איך גלויב דאס אין דער קעלט וועט מיר נישט אויסקומען צו זיצן. אויב די מייסטערסקייע ווערט באהייצט. מיט פראדוקטן איז ווייטער פאסקודנע. אבער סמאכט נישט אויס ביזן פרילינג וועט מען אויסהאלטן. דערווייל מער קיין נייעס. צי ווייסטו עפיס נייעס אין פאליטישן וועלטל. ווען פארט מען אין א רויט פוילן? ווי מיינסטו, מען וועט עס נאך דערלעבן. איך האב פארגעפיל אז יא. נור זייט מיר אלע הארציק געגריסט און שרייבט.אייער פולעק.
תרגום גלויה מס' 4
השולח: פולעק שטיינרט מאוקראינה, בזמן המלחמה, ממחוז רוסטוב
פולעק, אח של הלה יחימוביץ, אשתו של אלטער/אלברט (אח של חיה שלנגר).
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
ברל היקר, 7.1.41
את מכתבי לבטח קיבלת כבר. גם את הגלויה השניה שלך קיבלתי. היום קיבלתי מכתב מאחותי בוורשה. חדשות לא משמחות. היא כותבת לי גם שאחיה של חיה חולה ושוכב בביה"ח. הכתובת של הגיסה להלן: HELA JACHIMOWICZ WARSZAWA ul: CHŁODNA 24/17 אצלינו הכל כפי שהיה. אתה יודע שתמיד חסר משהו. נשארנו הרי שתי משפחות. "מבלים" ביחד ונזכרים בימים עברו ומחכים ממך למכתב מדוייק איך אתם מסתדרים עם החימום בעיר. התארגנו חלש עם החימום ולא מספיק טוב. מקווים לשרוד את הקור. עם המצרכים ממשיך להיות חמור. אבל לא נורא ומקווים להחזיק מעמד עד האביב. בינתיים אין חדש. האם יש חדשות מהעולמיקו הפוליטי? מתי נצעד לפולין האדומה? מה אתה חושב, האם נזכה לחיות עד אז. יש לי הרגשה שכן. היו נא לי כולכם מבורכים מקרב לב ותכתבו. שלכם פולעק.
גלויה מס' 14
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
У.C.C.P (U.S.S.R)
Кудa (kuda) г. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчaйcкuй пep. 12 (ul. Pierwoczajskij per. Nr. 12)
Кому (komu) дла (dla) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Adpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
Краснодарский - край, Крысовский – район (Krasnodarskij –kraj, Krysowskij rajon)
Х. Сергиевский з/с Ш. Гелбарт (H. Siergijewskij - z/c Sz. Gelbart)
Post stamp
03.1941
Moi kochany kartki wasze otrzymaliśmy które nas bardzo uradowali słysząc, że masz córke przedewszystkiem wynszujemi cię żeby się zdrowo chowała napisz mi dlaczego ty byłaś taka chora, czy dlatego że dziecko było duże czy przeziębyłaś się, napisz nam co teraz porabjasz czy już ze wszystkiem jesteś zdrowa napisz nam czy Berek pracuje i ile zarabja jak wam się tam żyje co do nas Szmulek pracuje i bardzo mało zarabia ja jestem w domu nic nie robje już jestem zdrowa Moniek chodzi do szkoły i nie źle się uczy, dostaję od wszystkich listy prócz Bejrina i Frajdy. Jakób z rodziną są w tym samym mieście co mama, dostałam dopiero list od Mojszego pisze że tam jest bardzo źle staje się, że im wyśle paczke, jak u was wygląda z produktami, u nas bardzo marnie jest tylko jedna mąka, więcej nie mam do pisania serdeczne ukłony i całusów.
גלויה מס' 14 נכתבה ע"י גולדה גלברט לבית הנדליש, אשתו של שמולק גלברט. גולדה מתעניינת בנוגע להולדת הבת (ז'ניה) של חיה וברל שלנגר, שנולדה זה לא מכבר. גולדה מזכירה במכתבה את בעלה שמולק והבן MONIEK.
תרגום גלויה מס' 14
הכותבת: גולדה גלברט, אשתו של שמולעק אצל סירגייבסקי Krasnodarskij –kraj
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
מתאריך:03.1941
יקירי, את הגלויה שלכם קיבלנו, אשר מאד שימח אותנו לשמוע שיש לך בת. ראשית מאחלים לך לגדל אותה בבריאות טובה. תכתבי לי מה היית כל כך חולה, מפני שהילדה הייתה גדולה או שהתקררת. תכתבי לנו מה שלומך עכשיו. אם הכל נגמר ואת כבר בריאה. תכתבי לנו אם ברל עובד וכמה מרוויח. איך החיים אצלכם. בנוגע אלינו, SHMULEK עובד ומרוויח מעט. אני בבית ולא עושה דבר. אני כבר בריאה. MONIEK הולך לבי"ס ולומד לא רע. אני מקבלת מכולם מכתבים מלבד BEJRINA I FRAJDY. יעקב עם המשפחה נמצאים באותה עיר כמו אמא. קבלתי זה עתה מכתב ממשה. כותב ששם רע מאד ואני סבורה שאשלח להם חבילה. איך נראה אצלכם עם מצרכים. אצלנו חלש מאד. יש רק קמח ולא יותר. אין לי מה להוסיף. ד"ש חמה ונשיקות.
גלויה מס' 5
Absender (sender): Отправитель (Otprawitiel=sender)
Regina Чарножиль
Czarnożył
Bornhagen über
Kalisch
Russland У.C.C.P (U.S.S.R)
гop. (gorod=city) Ocuneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocмaйcкuй пep. (ul. Pierwomajskij per.)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Хозяйке Курчева (choziajkie Kurciewa)
3 post stamps
1. Bornhagen 15.4.41 - 12 über Kalisch
2. C.C.C.P (U.S.S.R)
29.4.41 Mocкba пoчтaмт (Moskwa pocztamt 6.12.40)
3. Ocuneнкo
(rosyjska gwiazda, sierp i młot 83 KC)
Bornhagen 14.4.41
Kochany synu i synowo!
Dziękuję wam serdecznie za wiadomość, która odebrałam o was od Celi, bardzo mnie ta wiadomość ucieszyła i życzę wam szczęście do wychowania nowej urodzonej córki waszej, cieszy to też mnie że Cela ma się przeprowadzić do was i macie mieszkać blisko siebie. Proszę was napiszcie mi co u was słychać jak tam żyjecie i jak tam dzieci, bo bardzo tęskne za niemy i chciała bym wszystko o nich wiedzieć. – U nas nic osobliwego, jesteśmy tu wszyscy dz. Bogu zdrowi, czego i wam życzymy. – Niemając nic więcej wam donieść, pozdrawiam i całuje was, tak samo i dzieci wasze bardzo serdecznie a osobiście szczęśliwego wychowania nowej córki waszej, wasza kochająca matka Rela . Jeżeli uda się Szymonowi to co pisał, bardzo byłabym mu wywdzięczna.Adres jak poprzedni, do Lipmana.
תרגום גלויה מס' 5
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, בורנהאגן, אזור קאליש
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Bornhagen 14.4.41
אהוביי, בני וכלתי,
אני מאד מודה לכם על הידיעה אותה קיבלתי עליכם מצלה. הידיעה מאד שימחה אותי ואני מאחלת לכם מזל טוב לחינוך הבת החדשה. משמחת אותי גם הידיעה שצלה עוברת לגור אחד ליד השני. אני מבקשת מכם לכתוב לי מה שלומכם ואיך החיים שם ואיך הילדים? אני מאד מתגעגעת אליהם והייתי רוצה לדעת עליהם הכל. אצלינו שום דבר אישי. כולנו כאן ברוך השם בריאים, מה שמאחלים גם לכם. מאחר ואין לי מה להוסיף וליידע. אני מאחלת לכם בריאות ונשיקות ומוסרת איחולים לילדים שלכם במיוחד בחינוך במזל טוב לילדה החדשה שלכם. אמכם האוהבת ריילע. במידה ויסתדר לשמעון (הערה ממרי שרון: פרנצ'ב, אבא של צפורה ומשה.), על מה שהוא כתב, אהיה אסירת תודה. הכתובת כמו הקודמת לליפמן
גלויה מס' 6
Absender (sender): H. Jachimowicz
Warszawa
Nowolipki 25/8
Deutschland
Rusland
г. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчйcкuй (ul. Pierwoczajskij)
пep. N 12 (per. Nr. 12), кb. (кbapтupa=apartment) 1
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Osipenko zaporozeski oblast
pierwomajski 12
B. Szlanger.
2 post stamps
1. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 29.4.41 (Moskwa pocztamt)
2. Warschau C1
24IV4117
Warszawa dn. 18/4.41
Moi drodzy! Kartę waszą otrzymałam, którą się bardzo ucieszyłam, ale niestety nic o sobie nie mogę ci donieść, bo bardzo w niedobrych żyję warunkach, jednym słowem głoduje i nie mam z czego żyć. Albert od samego początku pobytu w Warszawie to jest już przeszło 16 miesięcy choruje i leży w szpitalu i co dzień gorzej się czuje i Bóg jedyny wie czy z tej choroby wyjdzie jest to zapalenie mlecza pacierzowego i nawet go nie mogę odżywieć bo nie mam skąd wziąść, a wszystko z siebie sprzedałam , gdy byś mogła mi jakąś paczke żywnościową przysłać to bardzo bym prosiła bym chociaż mogła Albertowi coś dać. Nie jestem w stanie opisać to co ja przechodzę i niech się p.Bóg nademną zmiłuje tak ciężkie życie prowadzę. Co do rodziców to niestety już oboje nie żyją, ale Albert o tym nie wie więc nie wspomnij o tym jak do nas napiszesz no pocóż go jeszcze z tym martwić tak też już biedny dużo cierpi. A Juda Lajb jest w Iżbicy i nie źle mu jest. A co u was jak wam się żyje napisz o wszystkiem obszernie, listu waszego uczekiwać będę z niecierpliwością i o ile to w twojej mocy to pomóż nam jak tylko możesz. Całuję stokrotnie i wszystkiego najlepszego życzę. Wasza Hela i od Alberta.
תרגום גלויה מס' 6
השולחת: הלה יאכימוביץ, מוורשה (גרמניה, בזמן המלחמה)
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Warszawa 18.4.41
יקיריי,
את הגלויה שלכם קיבלתי, איתה מאד שמחתי, אלא שעל עצמי, אני לא יכולה למסור, מאחר והתנאים בהם אני חיה, גרועים ביותר. במילה אחת, אני רעבה ואין ממה לחיות. אלברט, מתחילת שהייתנו בוורשה, וזה כבר יותר מ-16 חדשים חולה ושוכב בביה"ח. וכל יום ויום מרגיש יותר רע ורק אלהים יודע אם יצא מהמחלה הזו. זוהי ZAPALENIE MLECZA PACIERŻOWEGO, (הערה ממרי שרון: זוהי דלקת במח העצם של עמוד השדרה, הגורמת לשיתוק, זה המידע שלאה קיבלה.) ואפילו איני יכולה לאושש אותו , כי אין לי מניין לקחת. והכל מעצמי/מעלי מכרתי. האם תוכלי לשלוח חבילת מצרכים, הייתי מאד מבקשת, הייתי יכולה לפחות לתת משהו לאלברט. אני לא מסוגלת לתאר את מה שעובר עלי ושאדון עולם ירחם עלי, כאלה חיים קשים אני מנהלת. בנוגע להורים, לדאבון לב, שניהם אינם בין החיים, אבל אלברט לא יודע. לכן, לא להזכיר זאת כשתכתבי אלינו, כי אין צורך להעציב אותו ולהדאיג, גם כך הוא סובל מספיק. יהודה/לייב נמצא ב:IŻBICY ולא רע לו. מה אצלכם, איך החיים? תכתבי על הכל בהרחבה ומחכה למכתב שלכם בקוצר רוח. וכמה שזה באפשרותך, תעזרי לנו, אם רק תוכלי. אלפי נשיקות וכל טוב אני מאחלת לכם, שלכם הלה ואלטער/בן-ציון/אלברט יחימוביץ.
גלויה מס' 7
Absender (sender): L. Zyskind
Mülenthal Kr. Wartbrih
Ken. Gerber str nr.22
Russland
У.C.C.P (U.S.S.R) z. Ocuneнкo (Osipenko)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Пepbocчйcкuй (ul. Pierwoczajskij)
пep. № 12 (per. Nr. 12) к.b. (кbapтupa=apartment) 1
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
4 post stamps
1. Ocuneнкo Бердянск
2. Mühlental 06.5.41
3. Mühlental Nartbrucken 06.5.41
4. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 10.5.41 (Moskwa pocztamt)
Mülenthal, dn. 4/5m. – 41r.
Droga siostro i szwagrze. Otóż po tylu miesiącach rozłąki i niecierpliwego oczekiwania pierwszy raz otrzymując od was żywą wiadomość. Odpisuję wam zaraz, gdyż chcę się od was szerzej dowiedzieć. Jaka radość nas ogarnęła gdy dowiedziałem się, że pisałaś do Hanki i pytałaś się o nas, już dawno oczekujemy sposobności by móc do was napisać. Teraz napiszcie nam co słuchać u was, jak żyjecie i w jakich warunkach czy zarabiacie na życie i co porabiają kochane dzieci. Czy wiesz że Alter jest w Warszawie i już kilka miesięcy jak leży w szpitalu i jest nie zdrowy. Czy możliwem jest byś mu posłała paczkę gdyż jest bardzo potrzebujący. Do tego czasu można było od nas posyłlać paczki więc kilka razy posyłałem lecz teraz jest to uniemożliwione. U nas czas jest też bardzo krytyczny. Napewno chcesz się dowiedzieć co słuchać u nas i u twych rodziców. Więc mogę Ci pisać że rodzice Leider już przeszło rok nie żyją. Umarli w Kaliszu w szpitalu. U nas nic nowego jesteśmy dzięki Bogu zdrowi co również pragniemy od was słyszeć, mieszkamy tu u siostry siz ganz eng my fardint nicht was men braucht, men wart auf di Jeszije zu....Szon gleich kommen Benjamin ot lib chonek efsier konstu im szikken. Napisz nam o wszystkiem dokładnie przy czym pracujecie gdyż jesteśmy ciekawi wiedziec. Nasze przejscie zanim przyjechali opiszę wam w drugim liście. Ukłony od wszystkich specjalne ukłlony i pozdrowienia od rodziny Friede są równiez tutaj. Pozdrawiam was najserdeczniej. Pozostaje twój brat pragnący od was dobre usłyszeć Juda Arie Jachimowicz. Proszę prędką odpowiedź.
תרגום גלויה מס' 7
השולח: יהודה\אריה אצל לייביש זיסקינד, מאיזביצה קוייווסקה, שנקראה בזמנו מולנטאל, באזור וורטבריקן ׂWARTHBRÜCKEN
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
Mülenthal, dn. 4/5m. – 41r
אחות יקרה וגיס,
אחרי חודשים אלה של געגועים חוסר סבלנות בהמתנה לקבל בפעם הראשונה מידע חי. אני עונה לכם מיד, כי אני רוצה לדעת בהרחבה. איזו שמחה עטפה אותנו כשנודע לי כי כתבת ל: HANKA ושאלת עלינו. מזמן מחכים לאפשרות שנוכל לכתוב אליכם. עכשיו תכתבו לנו מה נשמע אצלכם, איך אתם חיים ובאיזה תנאים? האם אתם מרוויחים למחיה, ומה שלום הילדים האהובים. האם ידוע לך שאלטער נמצא בוורשה וכבר מס' חודשים שהוא שוכב בביה"ח וחולה. האם יש אפשרות שתשלחי לו חבילה, מאחר ויש בה צורך. עד לימים אלה אפשר היה לשלוח חבילות מכאן, מאצלינו, וכך שלחתי מס' פעמים, אך עכשיו לא מאפשרים. אצלינו המצב קריטי. לבטח את רוצה לדעת מה נשמע אצלינו וההורים שלך. ובכן, אני יכול לכתוב לך שההורים שלך כבר יותר משנה אינם בין החיים. נפטרו בקאליש בביה"ח. אצלנו שום חדש. ברוך השם בריאים וכמובן מתגעגעים אליכם ורוצים לשמוע מכם. אנחנו גרים כאן אצל אחות של SIZ(אולי זיסקינד) ולא מרוויחים את מה שצורכים. מחכים לישועה שתגיע. בנימין אוהב דבש, אולי תוכלי לשלוח. תכתבו לנו על הכל במדויק. במה אתם עובדים שהרי אנחנו סקרנים לדעת. את קורותינו לפני שהגענו אכתוב במכתב השני. ד"ש מכולם ובמיוחד מהמשפחה של FREIDE הם גם כאן. מאחל לכם כל טוב. נשאר אחיך המתגעגע לדעת מכם רק טוב לשמוע. יהודה/אריה יחימוביץ. מבקש תשובה מהירה.
איזביצה קויאווסקה
גלויה מס' 8
Absender (sender): Отправитель=Германия (Germania)
Регина Чарножиль (Regina Czarnożył)
Борнгаген Kr. Калиш (Bornhagen Kr. Kalisz)
Deutschland
Regina Czarnożył
Bornhagen über
Kalisch
Stamp: Komitee
des Judenlagers
Bornhagen über Kalisch (jakiś podpis)
Russland
У.C.C.P (U.S.S.R)
гop. (gorod=city) Ocuneнкo (Osipenko)
(Бердянск) (Berdjansk) Зaпopoжcкoй oбл.(Zaporozskaja obl.)
Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Yл. Пepboмайcкuй пep. (ul. Pierwomajskij per.)
№ 12 кb. (кbapтupa=apartment) 1.
2 post stamps
1. C.C.C.P (U.S.S.R)
Mocкba пoчтaмт 9.6.41
(Moskwa pocztamt)
2. Bornhagen 06.5.41
über Kalisch
Bornhagen 14.4.41Drogie dzieci! Dn. 6/5.41r.
Dziś otrzymałam waszą pocztówke z którą się bardzo ucieszyłam. Wasza posyłke otrzymałam, wszystko było w najlepszym porządku, jak ci już zawiadomiłam w ostatnim liście. Stokrotnie Ci dziękuję droga Cela za każdą drobnostkę osobnie co mi przysłałaś. Bo mnie to bardzo smakuje gdyż wiem, że to jest od Was . Widzę że chcesz pamiętać o mnie, wierzę że Berek też nie zapomni o mnie, dlaczego nic nie pisze jak się nazywa jego najmłodsza córka, i jak się czuje Hela. Piszcie wszystko, bo mnie od was każda drobnostka interesuje. To droga Celo pytasz co mi możesz przysłać. Chociaż w liście już pisałam jednak powtorzem. Co do jedzenia to się dzielą dzieci zemną z ostatnim kawałkiem. Jednak jak wiecie żywy człowiek potrzebuje obuwia, fartuch i.t.d. Nato bym chciała żebyście mi przysłali drogie dzieci coś kosztowne co bym mogła spieniężyć, np. Herbata, kawa i.t.d. Kochane dzieci, jak już Wam pisałam w liscie w jakiej krytycznej sytuacji mojej najstarszej siostry syn się znajduje Majer wraz z dziećmi. I może już wiecie że żonę już stracił. Więc zlitujcie się nad nim i przyslijcie mu jakąs ważną paczkę , gdyż tam jest bardzo potrzebne. Ja Was bardzo proszę i błagam Was uczyńcie mi tą prośbę i przyślijcie dla niego, pierw jak dla mnie.Żegnam i całuję was z daleka każdego osobnie, Wasza kochająca Was matka. Regina.MAJER TAUBE ŁOSICE Rynek 33 pow.Siedlecki. To jest jego adres.
תרגום גלויה מס' 8
השולחת: רגינה צ'רנוז'יל, מגרמניה (היום פולין), מבורנהאגן, אזור קאליש
חותמת של וועדת מחנה היהודים של בורנהאגן באיזור קאליש
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
ילדים יקרים, 6.5.41
היום קיבלתי מכם גלויה, איתה שמחתי מאד. את החבילה מכם קיבלתי והכל היה במצב מעולה, כפי שכבר הודעתי לך במכתבי הקודם. אלף תודות לך צלה יקרה על הפריט הנפרד ששלחת לי. לי זה מאד טעים מאחר ואני יודעת שזה מכם. אני רואה שאת זוכרת אותי. אני מאמינה שגם ברל לא ישכח אותי. למה הוא לא כותב שום דבר? איך קוראים לבת הצעירה שלו ואיך מרגישה חיה? תכתבו הכל, כי כל פרט ופרט מכם מעניין אותי. צלה יקרה, את שואלת אותי מה לשלוח לי. למרות שכבר כתבתי, אחזור על זה. בנוגע לאוכל, הילדים חולקים איתי בחתיכה אחרונה. כפי שידוע לכם, אדם חי צורך נעלים, סינור וכו'. אשמח אם תשלחו לי משהו בעל ערך שאפשר למכור. תה, קפה וכו'. ילדים אהובים, כפי שכבר כתבתי, באיזה מצב קריטי מצוי הבן של אחותי הבכורה, מאיר עם הילדים. אולי אתם כבר יודעים שהוא איבד את אשתו. בבקשה רחמנות עליו ותשלחו עבורו חבילה, מאחר ושם יש צורך דחוף. אני מתחננת בפניכם, תמלאו אחרי בקשתי זו. נשיקות וד"ש לכל אחד מכם. האמא האוהבת אתכם, רגינה
הכתובת של מאיר טאובה:
MAJER TAUBE ŁOSICE Rynek 33 pow.Siedlecki
זו הכתובת שלו.
גלויה מס' 12
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
Куda (kuda) г. (gorod=city) Ocuneнko (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Пepbocчйcкuй пep. 12 (Pierwoczajskij per. Nr. 12) кb. (кbapтupa=apartment) 2
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Кому (komu) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
Aдpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
г. (gorod=city) Харков. Классический пep. 10 (Charkow Klasicieskij per. Nr. 10)
кb. (кbapтupa=apartment) 10
Ф. Штайнерт х-каКшелинска (F.Sztajnert ch-ka. Kszelinska)
1 post stamp
XapbkoB пoчтaмт 19.6.41
ל. כאווער בערל! 16.6.41
זייט אונדז מויכעל וואס מיר האבן באלד נישט געשריבן. מיר האבן אביסל דעם קאפ געהאט פארדרייט מיטן איינארדנען זיך. יעצט זיינען מיר שוין דורכ געקומען די אלע שוועריקייטן. מיר וווינען אין צענטער שטאט און ארבעטן ביידע. האלע גייט אין דעט-סאד מיר זיינען צופרידן. וואס הערט זיך ביי אייך וואס מאכט העלא די קינדער. צו באקומט איר עפיס בריוו און פון וועמען. ווי גייט עס מיט דער ארבעט. אין כארקאוו קריגט מען אלעס. מען דארפ נוכ געלט פארדינען. דא האבן זיך איינגעארדנעט א סאך ביעזשענצעס פון די קאלישער איז דא קאפעל נור די פרוי איז נאך אין סאווכאז. ער זוכט א אוגל. פאר א פאמיליע איז נישט אזוי לייכט. שרייבט גלייך ענטפער. קעדיי נישט צו פארלירן דעם קאנטאקט. זייט מיר הארצליך געגריסט. סאבינע ארבעט יעצט, א גריס פון איר, זייט מיר אלע געזונט און שרייבט. אייער פולעק.
חותמת מ-S.S.S.R. Harkow
תרגום גלויה מס' 12
השולח: פולעק שטיינרט (אצל קשלינסקה), חארקוב
פולעק, אח של הלה יחימוביץ, אשתו של אלטער/אלברט (אח של חיה שלנגר).
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
16.06.1941
חבר יקר ברל.
תסלחו לי שלא ענינו מיד. היינו עסוקים והראש היה טרוד בכך שהיינו צריכים להסתדר. עכשיו עברנו כבר את כל הקשיים. אנחנו גרים במרכז ושנינו עובדים. האם אתם מקבלים מכתבים וממי. איך מסתדר/הולך עם העבודה? בחארקוב יש הכל, צריכים רק להרוויח כסף. הגיעו לכאן הרבה פליטים מקאליש. קאפעל, רק שאשתו עדיין במחנה עבודה. הוא מחפש פינה למגורים עבור משפחה. זה לא כל כך קל. תכתוב מיד תשובה. כדאי שלא נאבד קשר. היו ברוכים מקרב לב. סבינה עובדת עכשיו, ד"ש ממנה, תהיו כולכם בריאים ותכתבו. פולעק שלכם
גלויה מס' 13
ПОЧТОВАЯ КАРТОЧКА (Poctowaja kartocka)
CARTE POSTALE
Куda (kuda) г. (gorod=city) Ocиneнкo (Бердянск) (Osipenko, Berdjansk)
Зaпopoжcкoй oблacть (Zaporozskaja oblast)
Yл. Maзинa № 7 (ul. Mazina Nr. 7)кb. (кbapтupa=apartment) 8
Кому (komu) Б. Шлaнгep (B. Szlanger)
У.C.C.P (U.S.S.R)
Adpec
omnpaвumeля (adres otprawitela)
Adresse
de l'expediteur
Ташкент Yл. Виласть (Taszkent ul. Wilast)
Проезд. гулабад № 2 дom № 8 (Proezd. Gu abad Tupik nm. 2 dom nm.8)
Ш. Паренчев (Sz. Parencziew)
2 post stamps
Ocuneнko 6.?.41
24.6.41
Kochany Berku i Hela tagże towarzysz Kopel i Ester
19 znaczy to czwartek przybyłam do Taszkientu. Szyma mnie oczekiwał. Ucieszył się gdy nas zobaczył i zaraz zaprowadził nas do naszego mieszkania, które już było wynajęte wyobraźcie sobie moją radość gdy weszłam sobie do mojego i własnego mieszkania i wszystko dobrze w najlepszym. Piersze śniadanie to wyobraźcie sobie było pomidory takie jak wielkie pomarańczy a z powodu, że byłyśmy bardzo zmęczone to dopiero nazajutrz poszłyśmy do pierwszej cioci która nas bardzo dobrze przyjęła i byłyśmy tam cały dzień aż w wieczór, dzieci tam hułały i dostały i gruszki piękne i inne rzeczy do domu no i pozatem ciepło jest nie ma co narzekać, bądzcie zdrowi i piszcie co u was słychać z kwartira.Ukłony od Szymka i dzieci.
Cela.
תרגום גלויה מס' 13
השולחת: צלה פרנצ'ב (אחות של ברל שלנגר), מטשקנט
אל: ברל שלנגר, אוסיפנקו (ברדיאנסק), רוסיה (ברית המועצות)
מתאריך: 24.06.1941
ברל יקר והלה. כמו כן החבר קופל ואסתר.
19, זה אומר יום חמישי, הגעתי לטשקנט. שמעון חיכה לי. שמח לראות אותנו ומיד הביא אותנו לדירה שלנו, אשר כבר הייתה שכורה. תארו לכם את שמחתי כשנכנסתי לתוך דירה משלי והכל טוב ובמצב טוב. ראשית, אכלנו ארוחת בוקר. תארו לכם, היו עגבניות כל כך גדולות כמו תפוזים. מאחר והיינו מאד עייפים, רק למחרת הלכנו לדודה הראשונה, אשר קיבלה אותנו יפה מאד והיינו שם יום שלם עד לערב. הילדים השתוללו שם וקיבלו אגסים יפים ועוד דברים אחרים הביתה. מלבד זה, חם ואין מה להתלונן. תהיו בריאים ותכתבו מה נשמע אצלכם Z KWARTIRA מגורים ד"ש משמעון והילדים.
עדויות
את כל הגלויות והמכתבים המקוריים ניתן לראות בגלריית התמונות
גלויה מס' 9
KARTKA POCZTOWA (znaczek pocztowy Polska)
Nadawca: G. Kon, Iżbica – Kuj
ul. Pierackiego 2
Stempel: Tymczasowy Komitet Żydowski
w. Iżbica-Kuj
Do: B.Szlanger
ul. Wolnosci 123
Bielawa
powiat Rychbach
Dol. Śląsk.
Iżbica dnia 21/IV.46
אייער פאסטקארטעל האבן וויר ערהאלטען ניר
ליידער קאנען וויר ניך גורניכט וועגן אייער ברידער
יודע אריה יאכימאוויטץ שרייבן.
מיר געדענקען איהם דאס ער וואהר ביי לייביש
זיסקינד אנפאנגס קריעג, אדער ליידער. עס ווונדערט
אונס זעהר אויף אייך אונד אייער שרייבען
איהר ווייסט גאר ניכט דאס ביי אונדס האט
עגזיסטירט א כעלמנע און פון צוויי טויזענד
נפשות געפונען זיך יעטצט אין איזביטץ 5 נפשות יידען.
מלהס וועגען אייער פאמיליה האבן מיר ניכט צו שרייבען.
א כשרן יום טוביידישער כאמיטעט אין איזביטץ קוי.מיט אכטונג
תרגום גלויה מס' 9
מתאריך 21.4.1946
נשלח מ G. KON
IŻBICA- KUJ
ul: PIERACKIEGO 2
התקבל מ TYMCZASOWY KOMITET ŻYDOWSKI (אגודה יהודית זמנית)
עבור: ב. שלנגר
WOLNOŚCI 123 ul: BIELAWA
Pow. RYCHBACH Dol. ŚLĄSK
(שלזיה התחתונה)
את הגלויה שלכם קיבלנו, לצערנו לא יכולים שום דבר לכתוב לכם על אחיכם יהודה אריה יחימוביץ'. אנחנו זוכרים שהוא גר בתחילת המלחמה אצל לייביש זיסקינד אבל לצערנו. אתם ומכתבכם מפליאים אותנו, אתם לא יודעים שום דבר ממה שהתרחש אצלנו ומאלפיים נפשות, נמצאות עכשיו באיז'ביצה 5 נפשות יהודים. בנוגע למשפחה שלכם אין לנו מה לכתוב. חג כשר, בכבוד רב קומיטת ייהודי איז'ביצה קוי.
מכתב מס' 10
Zgorżelic dnia 23/IV. 46 r.
Moi drodzy mogę wam donieść, że list wasz otrzymałem za który wam serdecznie dziękuję. Kochana Hela mogę ci pisać, że próc próżne mieszkanie nic nie otrzymaliśmy. U nas nikt nic nie dostał nie było komitetu i nikt nie interesował co do opiekij. Co do wyjazdu do Kalisza chciałbym chętnie ci nie pisać. Lecz niestety nie mogę ukrywać przed tobą że już byłem w Kaliszu tylko niestety nikogo niem, Nie z naszych i nie z waszych. Hela umarła w getcie Albert w Warszawie Jude Arie z rodziną pogibli w Izbicach. A co do pozostałych nie mogłem się dowiedzić. Wobraż. sobie ja słyszałem, że Hela umarła z głodu i w jakich męczoncych warunków żyła. Niejestem w stanie na tyle ci opisac wszystko. Wobraź sobie, że po tej jazdy jestem chory, w Kaliszu spokojnie wszystko przy starym tylko bez Żydów. To byłoby dobrze osobiście pomówić otem. Kiedy ty pisałaś ten list ja byłem w drodze i Frania czekała aż przyjadę to ci odpiszę. Wobraźcie sobie nasz rospać. Co do nas mogę ci pisać, że nic nie robię siedzę na gotowym. No i to się skończy dalej nie wiem co będzie. Napisz co słychac u was, jak żyjecie i jak wam się powodzi i jakie macie prespektywy na przyszłość. Dlaczego nic nie piszesz co do siostry Berla Celi co była z wamy razym. Serdeczny ukłony i pozdrowienia dla ciebie dla twojego męża i dla twojich dzieci odemnie i od Frani i od mojego syna. Pozostajemy na zawsze wasze Widawscy.Proszę zaraz odpowiedź.
תרגום מכתב מס' 10
מתאריך 23.4.1946 Zgorżelic
נכתב ע"י חבר בשם WIDAWSKI
יקיריי,
אני יכול למסור לכם, שאת מכתבכם קיבלתי, עליו אני מודה לכם מאד. הלה (חיה/שרה) יקרה, אני יכול לכתוב לך שמלבד דירה ריקה לא קיבלנו דבר. אצלינו אף אחד לא קיבל דבר. לא היה קומיטט, ארגון ואף אחד לא התעניין בנוגע לטיפול. בנוגע לנסיעה לקאליש, הייתי רוצה לא לכתוב לך דבר, מאחר לדאבון לב, איני יכול להסתיר ממך שביקרתי בקאליש, אלא שאף אחד משלנו ולא משלכם בנמצא. הלה נפטרה בגטו, אלברט בוורשה, יהודה/אריה עם המשפחה ניספו ב IŻBICACH pogibli. ומה שנוגע לנשארים לא יכולתי לקבל מידע. תארי לך ששמעתי שהלה מתה מרעב ובתנאים קשים ביותר היא חיה בסבל. אין ביכולתי לתאר את הכל. תארי לך שאחרי נסיעה זו, אני חולה. בקאליש שקט והכל כפי שהיה, אלא שבלי יהודים. היה מוטב לדבר על זה באופן אישי. כשכתבת את המכתב, הייתי בדרך. פרניה FRANIA חיכתה עד שאחזור מהנסיעה ואז אכתוב לך. תארו לעצמכם את עגמת הנפש שלנו. בנוגע אלינו, אני יכול לכתוב לך שאיני עושה דבר, אני יושב על מוכן. גם זה ייגמר ואיני יודע מה יהיה. תכתבי מה נשמע אצלכם, איך החיים ואיך מצליחים ואיזו השקפה יש לכם לגבי העתיד? למה אינך כותבת דבר לגבי אחות של ברל, צלה שהיתה איתכם ביחד. ד"ש וברכת בריאות לך ולבעלך ולילדים שלך. ממני ומפרניה ומהבן שלי. נשארים שלכם לעד. WIDAWSCY מבקש מיד לענות.
עדות הרש/צבי טראובה
Żydowski instytut historyczny
Warszawa, al. Świerczewskiego 79
Nr. 1409
Traube Hersz syn Mojszego Wolfa i Chany z Ickowiczów.
Ur. 1913 r. w Koźminku.
Zawód: kupiec, ukończył szkołe religijna w Warszawie w 1934. Kawaler.
Obecnie mieszka w Łodzi przy ul. Gdańskiej 23.
W czasie wojny był w lagrze w poznańskim województwie Szpatenfelde
Wczasie okupacij niemieckiej stracił całą rodzine 17 dusz.
איך האב געוווינט אין קאזימינקע/אין קאלישער קרייז/ביזן 1.9.1939. בעת די דייטשן זיינען אריין אין קאזשימינקע, האבן זיי גלייך פארברענט די שיל, געשענדעט די ספר תורות, אויפן מארק געשאסן 2 יידן: ברוך קויפמאן און אראנאביטש מאיר. אין מערץ 1940, האבן מענטשן זיך צוזאמענגענומען, באום, ווילטשינסקי און אנדערע און האבן געשאפן א יידישן קאמיטעט. גלייך האבן זיי באקומען פון דער געסטאפא א באפעל, אז מען דארף האבן 100 שטארקע מענטשן. איך האב דערהאלטן אן אויפפאדערונג זיך צו שטעלן צו פארן אין לאגער שפאטענפעלד, און אויך די איבעריקע ביז 100.
מיט אונדז איז מיט צו דער באן איינער פון קאמיטעט ניבס לייב, ער דאס אונדז באגלייט ביזן לאגער. געפארן זיינען מיר פריי, אן א וואך.
דעס 1-טן טאג פון אונדזער אנקומען אין לאגער, האט דער לאגער קאמיסאר געמאכט 9 א זייגער פרי אן אפעל פון אלע ארבעטער און אויסגעזוכט 10 שטארקע מענער און ארויסגעגעבן א באפעל, אז אין פארלויף פון טאג, מוז ווערן אפגעווישט דער שענקמאל פון מארשאל פילסודזקי און דער קאפ אים צוגעשטעלם. עס זיינען געקומען צו אונדז עטלעכע פאליאקן און געבעטן, איב מיר וועלן געפונען אין דענקמאל א פלאש, ווו עס זיינען געווען פארשריבן די נעמען פון די, וואס האבן געבויט דעם דענקמאל און דאס לעבן פון פילסודזקין, זאלן מיר זי באהאלטן און נישט איבערגעבן דעם קאמיסאר. מיר האבן דאס אויסגעפירט, אוועקגעגעבן די פלאש די פאליאקן און באקומען פון די פאליאקן א באלוינונג. מיר האבן געארבעט ביי בויען א באן-ליניע און א שאסיי. דורך אונדזער לאגער זיינען יעדן טאג דורכגעגאנגען פראנצויזישע געפאנגענע גייענדיק צו דער ארבעט. מיר האבן דאן באקומען אלס שווערע ארבעטער א האלבע קילא ברויט את טאג, ווען די פראנצויק זיינען פארבייגעגאנגען האבן מי רזיי יעדן טאג אקיבערגעווארפן עטלעכע ברויט. דאס האט באגערקט א דייטש Brauer, און געמאלדן דעם קאמיסאר Brake, דער קאמיסאר האט אונדז באשטראפט און מיר האבן פון דער צייט באקומען נאר 20 דקג. ברויט א טאג.
דער נאכט-וועכטער/א פאליאק/ פון לאגער האט געמאלדן דעם קאמיסאר, אז אין דער נאכט דרייען מי רזיך צופיל ארום אין הויף. דער קאמיסאר האט ארויסגעגעבן א באפעל, אז ווי עס ווערט נאר פינצטער איז נישט דערלויבט קיינעם ארויסצוזיין פון לאגער אויפן הויף. ווען עס איז געטראפן א פאל, אז א מענטש האט געמוזט אראפגיין אין אבארס, איז מיט אים מיטגעגאנגען דער יידישער לאגער-פירער Jachimowicz. דער וועכטער האט דאן אפגעגעבן אן אנקלאג דעם קאמיסאר, אז דער לאגער-פירער האט מיט געוואלד אויפגעריסן די סיר און ארויס אויפן הויף. אין פארלויף פון 10 מינוט איז געקומען דער קאמיסאר מיט זיין גאנצע סוויטע. מיר זיינען שוין אלע געשלאפן. ער האט אויפגערופן אן אפעל און מיר האבן געמוזט ווינטער אין א גרויסער קעלט פראסט, ארויסגיין אי די העמדער אזוי ווי מיר זיינען געלעגן און אונדז אפגעהאלטן אזוי בארוועס און נאקעט אין קארידאר מער ווי א העלבע שעה. די אנקלאגע איז געווען אויף דעם לאגער-פירער Jachimowicz, אז ער האט געשלאגן דעם וועכטער. דער לאגער-פירער האט זיך פארענטפערט דערמיט, אז ער האט געהערט אויפן הויף א גערויש און ער איז געגאנגען קאנטראלירן וואס קומט דארט פאר. ער האט אנגעטראפן די פרויי פון וועכטער וואס איז גראדע דאן געקומען אויפן הויף פון לאגער נאך האלץ. מיר זיינען ארויסגעטרעטן אלס עדות, אז די פרוי פון וועכטער קומט יעדע נאכט נאך האלץ אין לאגער, וואס זי האט נישט געטארט. דערמיט האט זיך אונדזער עניין פארלייכטערט און דער קאמיסאר האט אונדז דערלויבט צוריק אריין אין די בעטן. צו מארגנס האט ער גערופן דעם לאגער-פירער און דער הנין מיטן וועכטער איז געווארן דערליידיקט. מיר זיינען געבליבן גערעכט און דער וועכטער האט פארלוירן דעם פאסטן.
אין אנפאנג 1942 ווינטער, נישט האבנדיק מיט וואס צו הייצן, ארבעטנדיק ביי נאכט אויפן באן ביים לאדן קוילן........ זיינען מיר געווען געצווונגען מיטנעמען א ביסל קוילן אהיים אין לאגער, צו דערווארעמען די שטובן. דאס האט באמערקט די זשאנדארמעריע. זיי האבן דאס גלייך געמאלדן דעם קאמיסאר און צוזאמען מיט אים, ווי אויך מיט דער הילף פון S.A, געמאכט אין כדער(??) נאכט אן אבלאווע אויפן לאגער. באשטעלט דעם גאנצן לאגער און עס איז אנגעקומען צעשלאגן ביז בלוט די אלע וואס זיינען געווען אין לאגער, האבן זיי ארעסטירט אויף די גאנצע נאכט. ערשט צו מארגנס נאכן צעשלאגן שרעקלעך יעדן איינעם, האבן געמוזט גיין צו דער ארבעט אן א פרישטיק.
אין דער זעלבער צייט האבן זיך אין Kalisz, אנגעהויבן די ווישעדלעניעס. אין שוואצע אויטאס האט די געסטאפא ארויסגעפירט די איבערגעבליבענע אין לאגער יידן. עס זינען ארויסגעשיקט געווארן אלע אלטע, קינדע און נישט פעיקע צו דער ארבעט. זיי האבן זיי אוועקגעפירט אין Golochów, אין די קאזימיעזשער וועלדער און דארט אומגעבראכט. עס זיינען דאן ארויסגעשיקט געווארן אן ערך 500 יידן. מיין פאמיליע האב איך אויך געהאט אין קאלישער קרייז, אין Koźminek האב איך געשטרעבט צו באקומען זיך צוריק אהיים און ראטעווען מיין פאמיליע ווען דאס וועט נויטיק זיין. איך האב אינטערווענירט ביים לאגער-פירער Jachimowicz. ער זאל מיך איבערשיקן אין א צווייטן לאגער נאך Tajchany, וואס האט אויך געהערט צום זעלבן קאמיסאר Braker. איך בין געקומען נאך Tajchany, האב איך איבערגעקויפט דעם דויטשן לאגער-פירער Adamski, ער זאל מיך צוריק שיקן נאך Koźminek. דאן איז אין קאזימינעק געעפנט געווארן ווארשטאטן. די עלטערע, וואס זיינען נישט געווען פעיק צו די ארבעטן אין לאגער, זיינען אריבערגעשיקט געווארן אין די ווארשטאטן נאך קאזימינעק. דאס איז אבער געווען בלויז א בלאף, א פולאפקע. עס איז דאן צוגעברייט געווארן פון קאזימינעק א ווישעדלעניע, האט דער אינספעקטאר איבער די יידן פון קאלישער פאוויאט, א געשטאפא-מאן, געוואלט, אז די אלע עלטערע יידן פון אלע לאגערן, אריינקריגן נאך קאזשימינעק און אוועקשיקן פון דארט נאך מיט דער ווישעדלעניע, מיטן שווארצן אויטא. עס זיינען געמאכט געווארן ליסטעס פון פרויען, וואס האבן נישט געהאט ביי זיך זייערע מענער, אדער זיינען געווען אלמנות, און אויך פון קינדער ביס 10 יאר, ווי אויך עלטערע מענטשן איבער 50 יאר. די אלע מוזן ארויסגעשיקט ווערן מיט דער ווישעדלעניע.דער אינספעקטאר פון קאליש האט פארארדנט, אז די אלע וואס ווערן ווישעדליעט זאלן מיטנעמען מיט זיך אייזערנע בעטלעך און געשיר-זאכן וויל דארט וועט דאס זיי צונוץ קומען, די יידן האבן דאס אלץ צוגעגרייט. נאכן ווישעדליען די יידן איז דאס אלץ געווארן פארלאדן אויף לאסט-אויטאס, איבערפירט נאך קאליש און דארט ארויסגעווארפן אויף די קופע, ווו עס איז געלעגן אן נוצן. די געפעק זיינען אויך איבערגעשיקט געווארן נאך קאליש. די בעסערע זאכן האבן די דייטשן אויסגעקליבן פא זיך און דאס איבעריקע געלאזט ליגן.
איך האב זיך ארויסגעקראגן פון לאגער כדי צו פארן נאך קאזימינקע אום צו ראטעווען מיין פרוי. אין קאזימינקע האב איך זיך דערוווסט, אז דער יידישער קאמיטעט פארזיכערט, דאס יידן וועט גארנישט געשען, עס האלט נישט ביי קיין "ווישעדלעניע".
אין דער צייט איז אין יודנראט געקומען דער אינספעקטאר געלער. אלע יידן פון שטעטל זיינען געווען נייגעריק צו וויסן נאך וואס דער אינספעקטאר איז געקומען. איך אליין בין זאגאר געשטאנען אונטערן פענצטער געוואלט זיך צוהערן וואס ער רעדט, אבער עס איז נישט מעגלעך געווען צו הערן. די יודנראט-מענער האבן ערקלערט, אז דער אינספעקטאר איז געקומען וועגן אן ענין פון צושטעלן לעדער און אין דער אמת'ן האט ער מיט זיי צוזאמענגעשטעלט א רשימה, וועלכע יידן צו נעמען די ערשטע, צו דער ווישעדלעניע. זיי, די יודנראט-מענער, האבן שפעטער זיך פארטיידניקט פאר וואס זיי האבן אזוי דערקלערט, וויל דער אינספעקטאר האט זיי איגעזאגט, דאס זיי זאלן אזוי דערציילן די יידן וועגן זיין קומען.אין א טאג פון 11-טן מאנאט 1941, איז דער יודנראט ארומגעגאנגען מיט צעטלען אין געטא און געטיילט צווישן די יידן, דאס זיי דארפן זיך שטעלן צו א איבערזידלונג. עס זיינען צעטיילט געווארן 75 צעטלען. די יידן זיינען אפגעטראנפארטירט געווארן. אויף צו מארגנס האבן זיי איינגעזען, אז דער אויפן פון צעטלען טויג נישט האבן זיי גערופן א פארזאמלונג פון די קאזשמינקער יידן אין מארק אריין און אויסגעפורן די מענטשן, וועלכע דארפן זיך צוגרייטן צו דער צוויטער ווישעדלעניע. אין דער רשימה איז אויך שוין געווען מיין פרוי און מוטער. איך בין נאך געווען רעגיסטרירט, דאס איך בין אין לאגער, האבן זי ימיך אין דער רשימה נישט גענומען. די אויסגערופענע לויט דער רשימה האבן זיך געשטעלט ביים יודנראט מיט די פעקלעך און זיי זיינען אריינגעפירט געווארט אין דער שיל. עס איז געווען א קליין חדר אין די שיל און אנגעפאקט געווען מיט 900 מענטשן. איך האב באשלאסן מיטצופארן מיט מיין פאמיליע און איך בין אריין אין שיל, ווו דאס עפיש איז גרויסגעווען. די ענגשאפט און די היץ האט ערשיטערט די נערוון. עס איז געווען א שווערע בית הכסא-לופט. מיין פרוי און די מוטער האבן מיך באשוווירן, איך זאל גיין ארויס פון שיל. מילא, זיי וועלן פארן, אבער איך זאל זען זיך ראטעווען. ארויסגיין צוריק פון שיל איז שוין נישט מעגלעך געווען, ווייל פאר דער טיר זיינען געשטאנען די געסטאפא-לייט און יידישע פאליציי. איך האב געזוכט א וועג זיך ארויסצוקריגן, אבער נישט געפונען. אין דער צייט איז אנגעקומען מיין חבר וואס האט געארבעט מי טמיר צוזאמען אין לאגער. ער איז געברענקט געווארן פון לאגער אין שיל אריין מיט זיין מוטער, ווייל ער האט זיך געוואנס די מוטער געוואלט באהאלטן מיט זיך אין לאגער. ער איז געקומען מיט דעם בארימטן שווארצן אויטא, וואס פלעגט די יידן פון געטא אויף אוועקצושיקן. די מוטער זיינע האט די געסטאפא אפילו נישט אריינגעלאזט אין שיל, זי געלאזט אויף דעם שווארצן אויטא. ער איז אריינגעקומען אין שול און מיך דערזען, האט ער מי גלייך געזאגט, דאס ער וועט אין דער שיל נישט בלייבן. מיר זאלן זוכן א וועג זיך ארויסצובאקומען, עס איז נישט געווען קיין וועג נישט דורכן דאך אפילו.
מיר זיינען אזוי געזעסן אין דער שיל פון דאנערשטאג ביז מאנטאג.
פון דאנערשטאג אן איז יעדן טאג געקומען דאס שוואצע קוטשל און די געשטאפא-לייט האבן ארויסגעשלעפט 75 יידן, זיי ארויפגעשטופט אויף דער מאשין. די צאל 75 מענטשן איז צו גרויס געווען, זיי זאלן קענען ארויף אויפן אויטא, האט דער געסטאפא-מאן געשלאגן איבער די קעפ כדי די מענטשן זאלן זיך איינפרעסן עס זאל ארויף וואס מער. ווען דער אויטא איז שוין פול געווארן האט ער גענומען א שטריק, צוגעבונדן צו דער מאשין פון ביידע זייטן און אליין אנשפארנדיק זיך מיט די פלייצעס אין דער שטריק מיט די פוס גענומען צוזאמענשטופן דעם עולם אויף דער מאשין.
אז די מאשין איז שוין פול געווען, האבן די געסטאפא-ליים געברענגט די קינדער און זיי ארויפגעווארפן אויף די קעפ פון די מענטשן, אזוי, עס זאל נישט בלייבן קיין איין ליידיק ארט, אפילו פון צווישן איין קאפ און צוויטן.
פרייטאג איז געווען אן איבערייס ביז זונטאג פרי. זונטאג זיינען די געסטאפא-לייט ווידער געקומען מיטן שווארצן קעטשל און דאן ווידער גענומען ארויסווארפן די מענטשן פון דער שיל אויפן קעטשל. אין דער צייט האבן זי ימיך געכאפט. איך האב זיך באמיט זו זיין פון די לעצטע אויף אריינצוגיין אין קעטשל. אין שיל איז געשטארן דער ייד בערקאוויטש פון סטאווישין. ער איז געלעגן אין א באזונדערן חדר אין שיל. דער געסטאפא-מאן האט מיך גענומען מי טנאך איינעם מיר זאלן דעם מת ארויסטראגן. דער אויטא איז שוין געווען אנגעפאקט. די געסטאפא-לייט האבן שוין אראפגעווארפן די קינדער אויף די מענטשנס קעפ. האבן זיי אונדז באפוילן ארויפווארפן אויך דעם טויטן. מיר האבן דעם מת ארויפגעשליידערט, פאר אונדז איז שוין קיין ארט נישט געווען און איך בין צוריק אריין אין שיל.מיין חבר נאטעק יאכימאוויטש האט מיר געזאגט, דאס ער וועט אויף קיין פאל נישט פארן מיט דעם קעטשל, אויב זיי וועלן אים נעמען וועט ער אנפאלן אויף די געסטאפא-לייט, זאל זיין ער וועט פאלן, אבער ער וועט כאטש דערהרגנען א געסטאפא-מאן. איך האב זיך מיט אים אפגערעדט דאס מאכן בשותפות.
אין שיל זיינען אויך געווען צוויי אנגעזעענע בעלי בתים: שאיע קאלמאן און משה הענדעלעס. איך האב זיך צו זיי געוואנדן, אז אזוי ווי די לאגע איז האפנונגסלאז, דאס פארן מיטן קעטשל איז א זיכערע טויט, מוזן מיר זען טון עפעס, עס זאל עפעס געשען, כדי די מענטשן זאלן זיך צעלויפן. מיר האבן פארגעשלאגן אונטערצינדן די שיל. זיי האבן מסכים געווען און אונדז געוונטשן הצלחה. עס איז אין א ווינקל אין שיל געלעגן א קופע שטרוי און מיר האבן ביי נאכט דאס שטרוי אונטערגעצונדן. עס איז געווארן א מהומה, אבער די מענטשן אנשטאט צו אנטלויפן אוועק, האבן געווארפן זייערע פעק און מענטל, געווארפן אויפן פייער זאכן און דאס פייער איז פארלאשן געווארן.
דער פרווו האט זיך נישט איינגעגעבן. די געסטאפא האט פון דעם מאמענט אוועקגעשטעלט א וואך אין שיל גופא. זיי האבן פארווערט רויכען און צוגענומען די צינד-העלצער. איך און מיין קאלעגע זיינען ווידער געקומען צום האשלוס זיך ראסעווען מיטן באפאלן די וואך בעת זיי וועלן אונדז ארויספירן צום קעטשל. ער האט שוין געהאט אנגעגרייט א מעסער מיט א פראנצויזישן שליסל. איך האב גארנישט געהאו מיט וואס זיך צו ווערן. עס איז געווען אין שיל יוסף קויפמאן, ביי אים האב איך געזען א שבת-קודש מעסער, ער האט דאס מיר געשענקט.מאנטיק ביי נאכט בין איך מיט מיין קאלעגע אויסגעקליב געווארן צו גיין אין געמא-קיך ברענגען קאווע פאר די ארעסטירטע אין שיל. אויפן וועג האט זיך מיין קאלעגע אפגעשטעלט און מאמענטאל מיטן שליסל א קלאפ געטון דעם געסטאפאוויעץ אין קאפ. דער געסטאפא-זשאנדארם איז אומגעפאלן, מיר האבן אים דערשטאכן און מיר זייען אנטלאפן נאך טייבן אין יודן-לאגער. סארט האבן מיר געקענט דעם לאגער-פירער, א ייד, ארעק פילץ פון סטאווישין.דער לאגער-פירער האט אונדז באזארגט פוילישע דאקומענטן, מיר זאלן זיך קענען באוועגן, כדי צו פארן אין פראסעקטאראט. מיר זיינען אריינגעפארן נאך ווארשע. איך האב נישט געהאט קיין געלט, האב איך באשלאסן צו פארן נאך קאזימינעק אין געטא, ווו איך האב נאך געהאט עפעס פון מיין פארמעגן. איך האב אפגעקומען א ביסל סחורה און מיט דעם אויף א וואגן געפארן נאך ווארשע. אויפן וועג האט מיך פארהאלטן א פאלקס-דייטש. ער האט זיך געבייזערט אויפן פוילישן פורמאן, וואס ער פירט א ייד. ער האט מיך פארשטעפט אין געסטאפא, ווו זיי האבן מיך גע שלאגן מיט פייטשעס ביז בלוט, אזוי, אז איך האב זיך שוין נישט געקענט באוועגן.
עס האט זיך דערווסט וועגן מירד ער עלטעסטער פון די יידן פון ווארטע און ער האט זיך משתדל געווען, מען זאל מיך באפרייען. די געסטאפא-לייט האבן מיר אלץ צוגענונען, אראפגעצויגן פון מיר די שטווול און מיך אפגעלאזט. מיין חבר נאטעק, איז אריין נאך קאזימינעק דארט האט ער זיך געבויט א באהעלטעניש. איך בין אוועק נאך טורעק אין דעם יידן לאגער.ווען עס איז ארויס א באפעל, אז אלע יידן פון קאזימינעק מוזן ארויס נאך לאדזש, האט מיין חבר זיך צוגעשטעלט צום אפפארן. איך בין מיטגעפארן מיט די יידן פון טורעק.אין לאדזער געטא, האב איך זיך ווידער געטראפן מיט מיין חבר.
תרגום עדות הרש/צבי טראובה
הערש טראובה, בן של משה וולף וחנה מבית איצקוביץ, נולד 1913 ב- Koźminek.
מקצוע: סוחר. סיים בי"ס דתי בוורשה ב- 1934.
בהווה: רווק, גר בŁodz - רח'Gdańska 23
בזמן המלחמה היה במחנה במחוז Szpatenfelde Poznan, בזמן הכיבוש הגרמני, כל המשפחה ניספתה, 17 נפש.
גרתי ב- Koźminek/ מחוז קאליש/ עד 01.09.1939, בזמן שהגרמנים נכנסו ל- Koźminek, הם שרפו את בית הכנסת, חיללו ספרי תורה. בככר השוק ירו בשני יהודים. ברוך קויפמן וארונוביץ מאיר.
במרץ 1940, אנשים נאספו, באום, ווילטשינסקי ואחרים הקימו ארגון(קאמיטעט) יהודי. הם קיבלו מיד פקודה מהגסטאפו, לאסוף 100 איש חזקים. קיבלתי הוראה להתייצב כדי לנסוע למחנה Szpatenfelde. גם האחרים, עד 100 איש. לרכבת הגיע אתנו אחד מהארגון בשם ניבס לייב. הוא ליווה אותנו עד למחנה. נסענו בלי שמירה.
ביום הראשון כשהגענו למחנה, מפקד(קאמיסאר) המחנה, ערך מפקד (אפעל) ב-9.0 בבוקר. של כל העובדים ובחר ב-10 גברים חזקים ונתן פקודה שבמשך יום אחד חייבים להוריד, להשמיד את הפסל של מרשל פילסוצקי ואת הראש להביא אליו. הגיעו אלינו כמה פולקים(פולנים) וביקשו שבמידה ונמצא בתוך הפסל בקבוק שבו היו כתובים שמות של אלה שבנו את הפסל וקורות חייו של פילסוצקי, שנחביא ולא למסור לקאמיסאר. ביצענו את זה. מסרנו את הבקבוק לפולנים. קיבלנו תמורה מהפולנים.
עבדנו בבניית פסי רכבת וכבישים. דרך המחנה שלנו עברו כל יום שבויים צרפתים שהלכו בדרך לעבודה. כעובדים בעבודות הקשות, קיבלנו חצי קילו לחם ליום. כשהצרפתים חלפו, אז אנחנו זרקנו להם כל יום כמה לחמים. גרמני בשם Brauerראה את זה, והודיע לקאמיסאר Braker. הנ"ל העניש אותנו ומאז קיבלנו רק 20 דקו (200 גר'), לחם ליום.
שומר הלילה (פולני), של המחנה הודיע לקאמיסאר, שאנחנו מסתובבים יותר מידי בלילות בחצר. הקאמיסאר הוציא פקודה שמיד עם חשיכה, נאסר עלינו לצאת מהמחנה לחצר. כשהיה מקרה שבן אדם היה חייב לצאת לשרותים, התלווה אליו אחראי המחנה בשם יחימוביץ. השומר הגיש תלונה לקאמיסאר, שאחראי המחנה בכוח פרץ את הדלת ויצא לחצר. תוך 10 דקות הגיע הקאמיסאר עם כל הפמליה שלו. כולנו כבר ישנו והוא קרא לנו למפקד(אפעל), ואנחנו היינו צריכים בחורף, בקור קפוא לצאת בכותנות כפי ששכבנו והחזיקו אותנו ככה, יחפים וערומים בפרוזדור יותר מחצי שעה. התלונה הייתה על אחראי המחנה, יחימוביץ, שהוא הרביץ לשומר. אחראי המחנה הצטדק בכך שהוא שמע בחצר רעש, והוא הלך לבדוק מה קורה שם. הוא פגש את אשתו של השומר שבדיוק אז הגיעה מהמחנה לחצר, לקחת עצים. הופענו כעדים, שאשתו של השומר באה כל לילה למחנה, לקחת עצים שאסור לה. עם זה, העונש שלנו היה יותר קל והקאמיסאר הרשה לנו לחזור חזרה למיטות. למחרת, הוא קרה לאחראי המחנה, והעניין עם השומר נסגר. נשארנו הצודקים והשומר איבד את המשרה.
תחילת 1942, בחורף, כשלא היה עם מה להסיק, בזמן העבודה בלילות ברכבת בהעמסת הפחמים, נאלצנו לקחת אתנו קצת פחם הביתה למחנה, כדי לחמם את הבית. ה-זשאנדארמעריע הבחינו בכך ומיד דיווחו לקאמיסאר ויחד אתו ובעזרת ה-S.A, פשטו על המחנה והקיפו אותו מכל צידיו ומי שהגיע, הרביצו עד זוב דם. כל אלה שהיו במחנה נאסרו לכל הלילה. רק למחרת, אחרי שהרביצו חזק לכולם, היינו צריכים ללכת לעבודה בלי ארוחת בוקר.
באותו זמן, התחיל הגירוש מקאליש. הגסטאפו הוציאו את היהודים שנשארו במחנה במשאיות כבדות. נשלחו כל הזקנים, ילדים ואלה שאינם כשרים לעבודה. הם לקחו אותם ל--GOLOCHóW ויערות KazimieŻ ושם השמידו אותם. אז נשלחו כ-500 יהודים.
גם לי הייתה משפחה באזור קאליש ב- Koźminek, לכן, שאפתי להגיע חזרה הביתה ולהציל את המשפחה שלי כשיהיה צורך. פניתי לאחראי המחנה, יחימוביץ, שיעביר אותי למחנה אחר, ל-Tajchany., שהיה שייך לאותו קאמיסאר Braker. הגעתי ל- Tajchany, שיחדתי את הפיהרר של המחנה, בשם ADAMSKI, שישלח אותי חזרה ל- Koźminek, ושם ב- Koźminek נפתחו בתי מלאכה. המבוגרים, שלא היו מסוגלים לעבודה במחנה, שלחו אותם לבתי מלאכה ל- Koźminek, אבל זה היה רק בלוף, הייתה מלכודת. אז הכינו מ- Koźminek פינוי Wysiedlenie. האינספקטור על היהודים ממחוז קאליש, איש גסטאפו, רצה שכל היהודים המבוגרים מכל המחנות, לרכז אותם בערמה ב- Koźminek ומשם, יחד עם המפונים, באוטו השחור. הכינו רשימות של נשים שהגברים לא היו אתן, או שהיו אלמנות וגם ילדים עד גיל 10, וגם אנשים זקנים מעל 50. הם כולם היו חייבים להישלח עם המפונים Wysiedlenie. האינספקטור מקאליש הורה שכל אלה המפונים, שייקחו אתם מיטות ברזל וכלי אוכל, כי שם זה יביא תועלת. היהודים הכינו את כל זה. אחרי פינוי היהודים, כל זה הועמס על המשאיות ושם הכל נזרק בערימות שלא הביאו שום תועלת. גם את החבילות שלחו לקאליש. את הדברים היותר טובים, הגרמנים אספו לעצמם והיתר השאירו.
חמקתי מן המחנה, כדי לנסוע ל- Koźminek כדי להציל את אשתי. ב- Koźminek, נודע לי שהקומיסאר היהודי מבטיח שליהודים לא יקרה כלום. אין כוונה ל- Wysiedlenie (פינוי בפולנית. מרי שרון) הזה הגיע ליודנראט אינספקטור געלער.
כל היהודים מן העיירה היו מאד סקרנים לדעת למה האינספקטור הגיע. אני בעצמי עמדתי מתחת לחלון. רציתי לשמוע מה הוא אומר. אבל, אי אפשר היה לשמוע. אנשי היודנראט הסבירו שהאינספקטור הגיע בעניין אספקת עור ובאמת הרכיב אתם רשימה איזה יהודים לקחת הראשונים ל- Wysiedlenie. הם, אנשי היודנראט, אחר כך הצדיקו את עצמם למה הם הכריזו, כי האינספקטור ציווה עליהם לספר כך לסיבת בואו.
ביום מסוים בחודש 11.1941, יודנראט הסתובב עם פתקים וחילק בין היהודים. הם צריכים להתייצב לפינוי איבערזידלונג. חילקו 75 פתקים. היהודים נשלחו במשלוח (טרנספורט). למחרת הם הבינו ששיטת הפתקים אינה יעילה. אז הם קראו לאסיפה של יהודי Koźminek, בכיכר וקראו בשמות האנשים. אלה שצריכים להכין את עצמם לפינוי השני. ברשימה הייתה גם אשתי ואמא שלי. אני עוד הייתי רשום כמי שנמצא במחנה. הם לא הכניסו אותי לרשימה. אלה, שקראו להם לפי הרשימה, התייצבו אצל היודנראט עם החבילות והכניסו אותם לבית הכנסת. היה חדר קטן ובית הכנסת נהיה דחוס עם 900 איש. החלטתי לנסוע עם המשפחה שלי ונכנסתי לבית הכנסת. היה מעופש. הצפיפות והחום הגביר את העצבים. נהיה אוויר קשה של בית כסא. אשתי ואמא שלי השביעו אותי שאצא מבית הכנסת. מילא, הם יסעו, אבל שאני אציל את עצמי. לצאת חזרה מבית הכנסת כבר היה בלתי אפשרי, כי לפני הדלת עמדו אנשי גסטאפו והמשטרה היהודית. חיפשתי דרך לצאת, אבל לא מצאתי. באותו הזמן הגיע חבר שלי שעבד יחד אתי במחנה. הביאו אותו מהמחנה לבית הכנסת עם אמו, כי הוא העיז להחביא את אמו יחד אתו במחנה. הוא הגיע עם האוטו השחור המפורסם, שהיה מביא יהודים מגטו למשלוח. את האמא שלו, הגסטאפו אפילו לא הכניס לבית הכנסת. השאירו אותה באוטו השחור. הוא נכנס לבית הכנסת וראה אותי, מיד אמר לי שבבית הכנסת הוא לא ישאר, שנחפש דרך לצאת. לא הייתה דרך. אפילו לא דרך הגג. כך ישבנו בבית הכנסת מיום חמישי עד יום שני.
מיום חמישי, כל יום הגיע האוטו השחור (קעטשל), ואנשי גסטאפו הוציאו 75 יהודים, דחסו על המשאית. 75 איש היה יותר מידי כדי שיוכלו להיכנס לאוטו. איש גסטאפו הרביץ בראשים שהאנשים ידחסו, שייכנסו כמה שיותר. כשהאוטו כבר היה מלא אז הוא לקח חבל, קשר לאוטו משני הצדדים ולבד נשען עם הגב לחבל ועם הרגלים התחיל לדחוס את הקהל על האוטו. כשהאוטו היה מלא, אנשי הגסטאפו הביאו את הילדים וזרקו אותם על הראשים של האנשים. ככה שלא ישאר שום מקום ריק, אפילו בין ראש לראש.
ביום שישי, הייתה הפסקה, עד יום ראשון בבוקר. ביום ראשון, אנשי הגסטאפו שוב הגיעו עם הקופסא השחורה ושוב השליכו את האנשים מבית הכנסת על האוטו (קעטשל). באותו זמן תפסו אותי. ניסיתי להיות בין האחרונים, כדי להיכנס לקעטשל. בבית הכנסת נפטר היהודי ברקוביץ מ-Stawiszyn. הוא שכב בחדר נפרד בבית הכנסת. איש גסטאפו לקח אותי ועוד מישהו נוסף שאנחנו נוציא את המת. האוטו כבר היה מפוצץ. אנשי גסטאפו כבר זרקו את הילדים על ראשי האנשים, אז הורו לנו להשליך גם את המת (על הילדים). השלכנו את המת. עבורנו כבר לא היה מקום. נכנסתי חזרה לבית הכנסת. החבר שלי Natek Jachimowicz אמר לי, שהוא בשום אופן לא ייסע עם הקעטשל. אם הם יקחו אותו, אז הוא יתנפל על איש גסטאפו, ושיהיה, שהוא ייפול, אבל הוא לפחות יהרוג איש גסטאפו. אני קבעתי אתו לעשות את זה בשותפות.
בבית הכנסת היו גם שני בעלי בית חשובים: שייע קאלמאן ומשה הענדעלעס. פניתי אליהם, כיוון שהמצב ללא סיכוי, הנסיעה עם הקעטשל, זה מוות בטוח, אז אנחנו צריכים לעשות משהו, שיקרה משהו, כדי שהאנשים יתפזרו. הצענו להצית את בית הכנסת. הם הסכימו ואחלו לנו הצלחה. בפינה בבית הכנסת הייתה ערימת קש ובלילה הצתנו את הקש. נהייתה מהומה, אבל האנשים, במקום לברוח, לקחו את הפקלאות שלהם והמעילים וזרקו על האש והאש כבתה. הניסיון לא הצליח. הגסטאפו מרגע זה הציבו שומרים בבית הכנסת גופא. הם אסרו לנקות ולקחו את הגפרורים.
אני והחבר שלי שוב הגענו למסקנה שיש להציל את עצמנו, בהתנפלות על השומרים בזמן שהם יוציאו אותנו לקעטשל. הוא כבר הכין סכין עם מפתח צרפתי (שבדי). לי לא היה כלום, עם מה להתגונן. בבית הכנסת היה יוסף קויפמן. אצלו ראיתי סכין קודש של שבת "שבת קדש מעסער". הוא נתן לי את זה במתנה.
ביום שני, לפנות ערב, אני עם החבר שלי, נבחרנו ללכת למטבח הגטו להביא קפה עבור האסורים בבית הכנסת. בדרך, חבר שלי, ומיד, עם המפתח החטיף לגסטאפו בראש. איש הגסטאפו נפל. דקרנו אותו וברחנו לטייבן, לגטו יהודי. שם הכרנו את לאגער פיהרר, יהודי, ארעק פילץ מ- Stawiszyn. הלאגער פיהרר, השיג לנו מסמכים פולנים, שנוכל להסתובב, כדי לנסוע ל-Protektorat, פרוטקטוראט. נסענו לווארשה. לא היה לי כסף, אז החלטתי לנסוע ל- Koźminek. שם היה לי עוד משהו מן הרכוש שלי. לקחתי חזרה (אובגענומען) קצת סחורה ועם זה על העגלה נסעתי לווארשה. בדרך עצר אותי פאלקסדויטש. הוא כעס על העגלון הפולני, שמוביל יהודי. הוא מסר אותי לגסטאפו, ושם הרביצו לי עם שוט עד זוב דם. כך, שאני כבר לא יכולתי לזוז. נודע עלי אצל עלטעסטער (האחראי) מהשמירה, והוא השתדל עבורי שישחררו אותי. אנשי געסטאפו לקחו לי הכל. הורידו ממני את המגפים ושחררו אותי. חבר שלי Natek, נכנס ל- Koźminek. שם בנה לו מקום מסתור. אני הלכתי לטורעק (Turek) למחנה יהודי. כשיצאה פקודה שכל היהודים מ- Koźminek חייבים לצאת ל-Łódz, אז החבר שלי התייצב לנסיעה. אני נסעתי עם היהודים מטורעק. בגטו Łódz, שוב פגשתי את החבר שלי.
הערה ממרי שרון לגבי הרש טראובה: שם האמא של הרש/זאב טראובה הוא חנה/קריינדל טראובה לבית איצקוביץ. שמה של אשתו: מאלה טראובה לבית בייראך. הינדה בייראך, אחותה של מאלה
בתמונה למטה נתן יחימוביץ המוזכר כגיבור בעדות של הרש טראובה
גלויה מס' 9
KARTKA POCZTOWA (znaczek pocztowy Polska)
Nadawca: G. Kon, Iżbica – Kuj
ul. Pierackiego 2
Stempel: Tymczasowy Komitet Żydowski
w. Iżbica-Kuj
Do: B.Szlanger
ul. Wolnosci 123
Bielawa
powiat Rychbach
Dol. Śląsk.
Iżbica dnia 21/IV.46
אייער פאסטקארטעל האבן וויר ערהאלטען ניר
ליידער קאנען וויר ניך גורניכט וועגן אייער ברידער
יודע אריה יאכימאוויטץ שרייבן.
מיר געדענקען איהם דאס ער וואהר ביי לייביש
זיסקינד אנפאנגס קריעג, אדער ליידער. עס ווונדערט
אונס זעהר אויף אייך אונד אייער שרייבען
איהר ווייסט גאר ניכט דאס ביי אונדס האט
עגזיסטירט א כעלמנע און פון צוויי טויזענד
נפשות געפונען זיך יעטצט אין איזביטץ 5 נפשות יידען.
מלהס וועגען אייער פאמיליה האבן מיר ניכט צו שרייבען.
א כשרן יום טוביידישער כאמיטעט אין איזביטץ קוי.מיט אכטונג
תרגום גלויה מס' 9
מתאריך 21.4.1946
נשלח מ G. KON
IŻBICA- KUJ
ul: PIERACKIEGO 2
התקבל מ TYMCZASOWY KOMITET ŻYDOWSKI (אגודה יהודית זמנית)
עבור: ב. שלנגר
WOLNOŚCI 123 ul: BIELAWA
Pow. RYCHBACH Dol. ŚLĄSK
(שלזיה התחתונה)
את הגלויה שלכם קיבלנו, לצערנו לא יכולים שום דבר לכתוב לכם על אחיכם יהודה אריה יחימוביץ'. אנחנו זוכרים שהוא גר בתחילת המלחמה אצל לייביש זיסקינד אבל לצערנו. אתם ומכתבכם מפליאים אותנו, אתם לא יודעים שום דבר ממה שהתרחש אצלנו ומאלפיים נפשות, נמצאות עכשיו באיז'ביצה 5 נפשות יהודים. בנוגע למשפחה שלכם אין לנו מה לכתוב. חג כשר, בכבוד רב קומיטת ייהודי איז'ביצה קוי.
מכתב מס' 10
Zgorżelic dnia 23/IV. 46 r.
Moi drodzy mogę wam donieść, że list wasz otrzymałem za który wam serdecznie dziękuję. Kochana Hela mogę ci pisać, że próc próżne mieszkanie nic nie otrzymaliśmy. U nas nikt nic nie dostał nie było komitetu i nikt nie interesował co do opiekij. Co do wyjazdu do Kalisza chciałbym chętnie ci nie pisać. Lecz niestety nie mogę ukrywać przed tobą że już byłem w Kaliszu tylko niestety nikogo niem, Nie z naszych i nie z waszych. Hela umarła w getcie Albert w Warszawie Jude Arie z rodziną pogibli w Izbicach. A co do pozostałych nie mogłem się dowiedzić. Wobraż. sobie ja słyszałem, że Hela umarła z głodu i w jakich męczoncych warunków żyła. Niejestem w stanie na tyle ci opisac wszystko. Wobraź sobie, że po tej jazdy jestem chory, w Kaliszu spokojnie wszystko przy starym tylko bez Żydów. To byłoby dobrze osobiście pomówić otem. Kiedy ty pisałaś ten list ja byłem w drodze i Frania czekała aż przyjadę to ci odpiszę. Wobraźcie sobie nasz rospać. Co do nas mogę ci pisać, że nic nie robię siedzę na gotowym. No i to się skończy dalej nie wiem co będzie. Napisz co słychac u was, jak żyjecie i jak wam się powodzi i jakie macie prespektywy na przyszłość. Dlaczego nic nie piszesz co do siostry Berla Celi co była z wamy razym. Serdeczny ukłony i pozdrowienia dla ciebie dla twojego męża i dla twojich dzieci odemnie i od Frani i od mojego syna. Pozostajemy na zawsze wasze Widawscy.Proszę zaraz odpowiedź.
תרגום מכתב מס' 10
מתאריך 23.4.1946 Zgorżelic
נכתב ע"י חבר בשם WIDAWSKI
יקיריי,
אני יכול למסור לכם, שאת מכתבכם קיבלתי, עליו אני מודה לכם מאד. הלה (חיה/שרה) יקרה, אני יכול לכתוב לך שמלבד דירה ריקה לא קיבלנו דבר. אצלינו אף אחד לא קיבל דבר. לא היה קומיטט, ארגון ואף אחד לא התעניין בנוגע לטיפול. בנוגע לנסיעה לקאליש, הייתי רוצה לא לכתוב לך דבר, מאחר לדאבון לב, איני יכול להסתיר ממך שביקרתי בקאליש, אלא שאף אחד משלנו ולא משלכם בנמצא. הלה נפטרה בגטו, אלברט בוורשה, יהודה/אריה עם המשפחה ניספו ב IŻBICACH pogibli. ומה שנוגע לנשארים לא יכולתי לקבל מידע. תארי לך ששמעתי שהלה מתה מרעב ובתנאים קשים ביותר היא חיה בסבל. אין ביכולתי לתאר את הכל. תארי לך שאחרי נסיעה זו, אני חולה. בקאליש שקט והכל כפי שהיה, אלא שבלי יהודים. היה מוטב לדבר על זה באופן אישי. כשכתבת את המכתב, הייתי בדרך. פרניה FRANIA חיכתה עד שאחזור מהנסיעה ואז אכתוב לך. תארו לעצמכם את עגמת הנפש שלנו. בנוגע אלינו, אני יכול לכתוב לך שאיני עושה דבר, אני יושב על מוכן. גם זה ייגמר ואיני יודע מה יהיה. תכתבי מה נשמע אצלכם, איך החיים ואיך מצליחים ואיזו השקפה יש לכם לגבי העתיד? למה אינך כותבת דבר לגבי אחות של ברל, צלה שהיתה איתכם ביחד. ד"ש וברכת בריאות לך ולבעלך ולילדים שלך. ממני ומפרניה ומהבן שלי. נשארים שלכם לעד. WIDAWSCY מבקש מיד לענות.
עדות הרש/צבי טראובה
Żydowski instytut historyczny
Warszawa, al. Świerczewskiego 79
Nr. 1409
Traube Hersz syn Mojszego Wolfa i Chany z Ickowiczów.
Ur. 1913 r. w Koźminku.
Zawód: kupiec, ukończył szkołe religijna w Warszawie w 1934. Kawaler.
Obecnie mieszka w Łodzi przy ul. Gdańskiej 23.
W czasie wojny był w lagrze w poznańskim województwie Szpatenfelde
Wczasie okupacij niemieckiej stracił całą rodzine 17 dusz.
איך האב געוווינט אין קאזימינקע/אין קאלישער קרייז/ביזן 1.9.1939. בעת די דייטשן זיינען אריין אין קאזשימינקע, האבן זיי גלייך פארברענט די שיל, געשענדעט די ספר תורות, אויפן מארק געשאסן 2 יידן: ברוך קויפמאן און אראנאביטש מאיר. אין מערץ 1940, האבן מענטשן זיך צוזאמענגענומען, באום, ווילטשינסקי און אנדערע און האבן געשאפן א יידישן קאמיטעט. גלייך האבן זיי באקומען פון דער געסטאפא א באפעל, אז מען דארף האבן 100 שטארקע מענטשן. איך האב דערהאלטן אן אויפפאדערונג זיך צו שטעלן צו פארן אין לאגער שפאטענפעלד, און אויך די איבעריקע ביז 100.
מיט אונדז איז מיט צו דער באן איינער פון קאמיטעט ניבס לייב, ער דאס אונדז באגלייט ביזן לאגער. געפארן זיינען מיר פריי, אן א וואך.
דעס 1-טן טאג פון אונדזער אנקומען אין לאגער, האט דער לאגער קאמיסאר געמאכט 9 א זייגער פרי אן אפעל פון אלע ארבעטער און אויסגעזוכט 10 שטארקע מענער און ארויסגעגעבן א באפעל, אז אין פארלויף פון טאג, מוז ווערן אפגעווישט דער שענקמאל פון מארשאל פילסודזקי און דער קאפ אים צוגעשטעלם. עס זיינען געקומען צו אונדז עטלעכע פאליאקן און געבעטן, איב מיר וועלן געפונען אין דענקמאל א פלאש, ווו עס זיינען געווען פארשריבן די נעמען פון די, וואס האבן געבויט דעם דענקמאל און דאס לעבן פון פילסודזקין, זאלן מיר זי באהאלטן און נישט איבערגעבן דעם קאמיסאר. מיר האבן דאס אויסגעפירט, אוועקגעגעבן די פלאש די פאליאקן און באקומען פון די פאליאקן א באלוינונג. מיר האבן געארבעט ביי בויען א באן-ליניע און א שאסיי. דורך אונדזער לאגער זיינען יעדן טאג דורכגעגאנגען פראנצויזישע געפאנגענע גייענדיק צו דער ארבעט. מיר האבן דאן באקומען אלס שווערע ארבעטער א האלבע קילא ברויט את טאג, ווען די פראנצויק זיינען פארבייגעגאנגען האבן מי רזיי יעדן טאג אקיבערגעווארפן עטלעכע ברויט. דאס האט באגערקט א דייטש Brauer, און געמאלדן דעם קאמיסאר Brake, דער קאמיסאר האט אונדז באשטראפט און מיר האבן פון דער צייט באקומען נאר 20 דקג. ברויט א טאג.
דער נאכט-וועכטער/א פאליאק/ פון לאגער האט געמאלדן דעם קאמיסאר, אז אין דער נאכט דרייען מי רזיך צופיל ארום אין הויף. דער קאמיסאר האט ארויסגעגעבן א באפעל, אז ווי עס ווערט נאר פינצטער איז נישט דערלויבט קיינעם ארויסצוזיין פון לאגער אויפן הויף. ווען עס איז געטראפן א פאל, אז א מענטש האט געמוזט אראפגיין אין אבארס, איז מיט אים מיטגעגאנגען דער יידישער לאגער-פירער Jachimowicz. דער וועכטער האט דאן אפגעגעבן אן אנקלאג דעם קאמיסאר, אז דער לאגער-פירער האט מיט געוואלד אויפגעריסן די סיר און ארויס אויפן הויף. אין פארלויף פון 10 מינוט איז געקומען דער קאמיסאר מיט זיין גאנצע סוויטע. מיר זיינען שוין אלע געשלאפן. ער האט אויפגערופן אן אפעל און מיר האבן געמוזט ווינטער אין א גרויסער קעלט פראסט, ארויסגיין אי די העמדער אזוי ווי מיר זיינען געלעגן און אונדז אפגעהאלטן אזוי בארוועס און נאקעט אין קארידאר מער ווי א העלבע שעה. די אנקלאגע איז געווען אויף דעם לאגער-פירער Jachimowicz, אז ער האט געשלאגן דעם וועכטער. דער לאגער-פירער האט זיך פארענטפערט דערמיט, אז ער האט געהערט אויפן הויף א גערויש און ער איז געגאנגען קאנטראלירן וואס קומט דארט פאר. ער האט אנגעטראפן די פרויי פון וועכטער וואס איז גראדע דאן געקומען אויפן הויף פון לאגער נאך האלץ. מיר זיינען ארויסגעטרעטן אלס עדות, אז די פרוי פון וועכטער קומט יעדע נאכט נאך האלץ אין לאגער, וואס זי האט נישט געטארט. דערמיט האט זיך אונדזער עניין פארלייכטערט און דער קאמיסאר האט אונדז דערלויבט צוריק אריין אין די בעטן. צו מארגנס האט ער גערופן דעם לאגער-פירער און דער הנין מיטן וועכטער איז געווארן דערליידיקט. מיר זיינען געבליבן גערעכט און דער וועכטער האט פארלוירן דעם פאסטן.
אין אנפאנג 1942 ווינטער, נישט האבנדיק מיט וואס צו הייצן, ארבעטנדיק ביי נאכט אויפן באן ביים לאדן קוילן........ זיינען מיר געווען געצווונגען מיטנעמען א ביסל קוילן אהיים אין לאגער, צו דערווארעמען די שטובן. דאס האט באמערקט די זשאנדארמעריע. זיי האבן דאס גלייך געמאלדן דעם קאמיסאר און צוזאמען מיט אים, ווי אויך מיט דער הילף פון S.A, געמאכט אין כדער(??) נאכט אן אבלאווע אויפן לאגער. באשטעלט דעם גאנצן לאגער און עס איז אנגעקומען צעשלאגן ביז בלוט די אלע וואס זיינען געווען אין לאגער, האבן זיי ארעסטירט אויף די גאנצע נאכט. ערשט צו מארגנס נאכן צעשלאגן שרעקלעך יעדן איינעם, האבן געמוזט גיין צו דער ארבעט אן א פרישטיק.
אין דער זעלבער צייט האבן זיך אין Kalisz, אנגעהויבן די ווישעדלעניעס. אין שוואצע אויטאס האט די געסטאפא ארויסגעפירט די איבערגעבליבענע אין לאגער יידן. עס זינען ארויסגעשיקט געווארן אלע אלטע, קינדע און נישט פעיקע צו דער ארבעט. זיי האבן זיי אוועקגעפירט אין Golochów, אין די קאזימיעזשער וועלדער און דארט אומגעבראכט. עס זיינען דאן ארויסגעשיקט געווארן אן ערך 500 יידן. מיין פאמיליע האב איך אויך געהאט אין קאלישער קרייז, אין Koźminek האב איך געשטרעבט צו באקומען זיך צוריק אהיים און ראטעווען מיין פאמיליע ווען דאס וועט נויטיק זיין. איך האב אינטערווענירט ביים לאגער-פירער Jachimowicz. ער זאל מיך איבערשיקן אין א צווייטן לאגער נאך Tajchany, וואס האט אויך געהערט צום זעלבן קאמיסאר Braker. איך בין געקומען נאך Tajchany, האב איך איבערגעקויפט דעם דויטשן לאגער-פירער Adamski, ער זאל מיך צוריק שיקן נאך Koźminek. דאן איז אין קאזימינעק געעפנט געווארן ווארשטאטן. די עלטערע, וואס זיינען נישט געווען פעיק צו די ארבעטן אין לאגער, זיינען אריבערגעשיקט געווארן אין די ווארשטאטן נאך קאזימינעק. דאס איז אבער געווען בלויז א בלאף, א פולאפקע. עס איז דאן צוגעברייט געווארן פון קאזימינעק א ווישעדלעניע, האט דער אינספעקטאר איבער די יידן פון קאלישער פאוויאט, א געשטאפא-מאן, געוואלט, אז די אלע עלטערע יידן פון אלע לאגערן, אריינקריגן נאך קאזשימינעק און אוועקשיקן פון דארט נאך מיט דער ווישעדלעניע, מיטן שווארצן אויטא. עס זיינען געמאכט געווארן ליסטעס פון פרויען, וואס האבן נישט געהאט ביי זיך זייערע מענער, אדער זיינען געווען אלמנות, און אויך פון קינדער ביס 10 יאר, ווי אויך עלטערע מענטשן איבער 50 יאר. די אלע מוזן ארויסגעשיקט ווערן מיט דער ווישעדלעניע.דער אינספעקטאר פון קאליש האט פארארדנט, אז די אלע וואס ווערן ווישעדליעט זאלן מיטנעמען מיט זיך אייזערנע בעטלעך און געשיר-זאכן וויל דארט וועט דאס זיי צונוץ קומען, די יידן האבן דאס אלץ צוגעגרייט. נאכן ווישעדליען די יידן איז דאס אלץ געווארן פארלאדן אויף לאסט-אויטאס, איבערפירט נאך קאליש און דארט ארויסגעווארפן אויף די קופע, ווו עס איז געלעגן אן נוצן. די געפעק זיינען אויך איבערגעשיקט געווארן נאך קאליש. די בעסערע זאכן האבן די דייטשן אויסגעקליבן פא זיך און דאס איבעריקע געלאזט ליגן.
איך האב זיך ארויסגעקראגן פון לאגער כדי צו פארן נאך קאזימינקע אום צו ראטעווען מיין פרוי. אין קאזימינקע האב איך זיך דערוווסט, אז דער יידישער קאמיטעט פארזיכערט, דאס יידן וועט גארנישט געשען, עס האלט נישט ביי קיין "ווישעדלעניע".
אין דער צייט איז אין יודנראט געקומען דער אינספעקטאר געלער. אלע יידן פון שטעטל זיינען געווען נייגעריק צו וויסן נאך וואס דער אינספעקטאר איז געקומען. איך אליין בין זאגאר געשטאנען אונטערן פענצטער געוואלט זיך צוהערן וואס ער רעדט, אבער עס איז נישט מעגלעך געווען צו הערן. די יודנראט-מענער האבן ערקלערט, אז דער אינספעקטאר איז געקומען וועגן אן ענין פון צושטעלן לעדער און אין דער אמת'ן האט ער מיט זיי צוזאמענגעשטעלט א רשימה, וועלכע יידן צו נעמען די ערשטע, צו דער ווישעדלעניע. זיי, די יודנראט-מענער, האבן שפעטער זיך פארטיידניקט פאר וואס זיי האבן אזוי דערקלערט, וויל דער אינספעקטאר האט זיי איגעזאגט, דאס זיי זאלן אזוי דערציילן די יידן וועגן זיין קומען.אין א טאג פון 11-טן מאנאט 1941, איז דער יודנראט ארומגעגאנגען מיט צעטלען אין געטא און געטיילט צווישן די יידן, דאס זיי דארפן זיך שטעלן צו א איבערזידלונג. עס זיינען צעטיילט געווארן 75 צעטלען. די יידן זיינען אפגעטראנפארטירט געווארן. אויף צו מארגנס האבן זיי איינגעזען, אז דער אויפן פון צעטלען טויג נישט האבן זיי גערופן א פארזאמלונג פון די קאזשמינקער יידן אין מארק אריין און אויסגעפורן די מענטשן, וועלכע דארפן זיך צוגרייטן צו דער צוויטער ווישעדלעניע. אין דער רשימה איז אויך שוין געווען מיין פרוי און מוטער. איך בין נאך געווען רעגיסטרירט, דאס איך בין אין לאגער, האבן זי ימיך אין דער רשימה נישט גענומען. די אויסגערופענע לויט דער רשימה האבן זיך געשטעלט ביים יודנראט מיט די פעקלעך און זיי זיינען אריינגעפירט געווארט אין דער שיל. עס איז געווען א קליין חדר אין די שיל און אנגעפאקט געווען מיט 900 מענטשן. איך האב באשלאסן מיטצופארן מיט מיין פאמיליע און איך בין אריין אין שיל, ווו דאס עפיש איז גרויסגעווען. די ענגשאפט און די היץ האט ערשיטערט די נערוון. עס איז געווען א שווערע בית הכסא-לופט. מיין פרוי און די מוטער האבן מיך באשוווירן, איך זאל גיין ארויס פון שיל. מילא, זיי וועלן פארן, אבער איך זאל זען זיך ראטעווען. ארויסגיין צוריק פון שיל איז שוין נישט מעגלעך געווען, ווייל פאר דער טיר זיינען געשטאנען די געסטאפא-לייט און יידישע פאליציי. איך האב געזוכט א וועג זיך ארויסצוקריגן, אבער נישט געפונען. אין דער צייט איז אנגעקומען מיין חבר וואס האט געארבעט מי טמיר צוזאמען אין לאגער. ער איז געברענקט געווארן פון לאגער אין שיל אריין מיט זיין מוטער, ווייל ער האט זיך געוואנס די מוטער געוואלט באהאלטן מיט זיך אין לאגער. ער איז געקומען מיט דעם בארימטן שווארצן אויטא, וואס פלעגט די יידן פון געטא אויף אוועקצושיקן. די מוטער זיינע האט די געסטאפא אפילו נישט אריינגעלאזט אין שיל, זי געלאזט אויף דעם שווארצן אויטא. ער איז אריינגעקומען אין שול און מיך דערזען, האט ער מי גלייך געזאגט, דאס ער וועט אין דער שיל נישט בלייבן. מיר זאלן זוכן א וועג זיך ארויסצובאקומען, עס איז נישט געווען קיין וועג נישט דורכן דאך אפילו.
מיר זיינען אזוי געזעסן אין דער שיל פון דאנערשטאג ביז מאנטאג.
פון דאנערשטאג אן איז יעדן טאג געקומען דאס שוואצע קוטשל און די געשטאפא-לייט האבן ארויסגעשלעפט 75 יידן, זיי ארויפגעשטופט אויף דער מאשין. די צאל 75 מענטשן איז צו גרויס געווען, זיי זאלן קענען ארויף אויפן אויטא, האט דער געסטאפא-מאן געשלאגן איבער די קעפ כדי די מענטשן זאלן זיך איינפרעסן עס זאל ארויף וואס מער. ווען דער אויטא איז שוין פול געווארן האט ער גענומען א שטריק, צוגעבונדן צו דער מאשין פון ביידע זייטן און אליין אנשפארנדיק זיך מיט די פלייצעס אין דער שטריק מיט די פוס גענומען צוזאמענשטופן דעם עולם אויף דער מאשין.
אז די מאשין איז שוין פול געווען, האבן די געסטאפא-ליים געברענגט די קינדער און זיי ארויפגעווארפן אויף די קעפ פון די מענטשן, אזוי, עס זאל נישט בלייבן קיין איין ליידיק ארט, אפילו פון צווישן איין קאפ און צוויטן.
פרייטאג איז געווען אן איבערייס ביז זונטאג פרי. זונטאג זיינען די געסטאפא-לייט ווידער געקומען מיטן שווארצן קעטשל און דאן ווידער גענומען ארויסווארפן די מענטשן פון דער שיל אויפן קעטשל. אין דער צייט האבן זי ימיך געכאפט. איך האב זיך באמיט זו זיין פון די לעצטע אויף אריינצוגיין אין קעטשל. אין שיל איז געשטארן דער ייד בערקאוויטש פון סטאווישין. ער איז געלעגן אין א באזונדערן חדר אין שיל. דער געסטאפא-מאן האט מיך גענומען מי טנאך איינעם מיר זאלן דעם מת ארויסטראגן. דער אויטא איז שוין געווען אנגעפאקט. די געסטאפא-לייט האבן שוין אראפגעווארפן די קינדער אויף די מענטשנס קעפ. האבן זיי אונדז באפוילן ארויפווארפן אויך דעם טויטן. מיר האבן דעם מת ארויפגעשליידערט, פאר אונדז איז שוין קיין ארט נישט געווען און איך בין צוריק אריין אין שיל.מיין חבר נאטעק יאכימאוויטש האט מיר געזאגט, דאס ער וועט אויף קיין פאל נישט פארן מיט דעם קעטשל, אויב זיי וועלן אים נעמען וועט ער אנפאלן אויף די געסטאפא-לייט, זאל זיין ער וועט פאלן, אבער ער וועט כאטש דערהרגנען א געסטאפא-מאן. איך האב זיך מיט אים אפגערעדט דאס מאכן בשותפות.
אין שיל זיינען אויך געווען צוויי אנגעזעענע בעלי בתים: שאיע קאלמאן און משה הענדעלעס. איך האב זיך צו זיי געוואנדן, אז אזוי ווי די לאגע איז האפנונגסלאז, דאס פארן מיטן קעטשל איז א זיכערע טויט, מוזן מיר זען טון עפעס, עס זאל עפעס געשען, כדי די מענטשן זאלן זיך צעלויפן. מיר האבן פארגעשלאגן אונטערצינדן די שיל. זיי האבן מסכים געווען און אונדז געוונטשן הצלחה. עס איז אין א ווינקל אין שיל געלעגן א קופע שטרוי און מיר האבן ביי נאכט דאס שטרוי אונטערגעצונדן. עס איז געווארן א מהומה, אבער די מענטשן אנשטאט צו אנטלויפן אוועק, האבן געווארפן זייערע פעק און מענטל, געווארפן אויפן פייער זאכן און דאס פייער איז פארלאשן געווארן.
דער פרווו האט זיך נישט איינגעגעבן. די געסטאפא האט פון דעם מאמענט אוועקגעשטעלט א וואך אין שיל גופא. זיי האבן פארווערט רויכען און צוגענומען די צינד-העלצער. איך און מיין קאלעגע זיינען ווידער געקומען צום האשלוס זיך ראסעווען מיטן באפאלן די וואך בעת זיי וועלן אונדז ארויספירן צום קעטשל. ער האט שוין געהאט אנגעגרייט א מעסער מיט א פראנצויזישן שליסל. איך האב גארנישט געהאו מיט וואס זיך צו ווערן. עס איז געווען אין שיל יוסף קויפמאן, ביי אים האב איך געזען א שבת-קודש מעסער, ער האט דאס מיר געשענקט.מאנטיק ביי נאכט בין איך מיט מיין קאלעגע אויסגעקליב געווארן צו גיין אין געמא-קיך ברענגען קאווע פאר די ארעסטירטע אין שיל. אויפן וועג האט זיך מיין קאלעגע אפגעשטעלט און מאמענטאל מיטן שליסל א קלאפ געטון דעם געסטאפאוויעץ אין קאפ. דער געסטאפא-זשאנדארם איז אומגעפאלן, מיר האבן אים דערשטאכן און מיר זייען אנטלאפן נאך טייבן אין יודן-לאגער. סארט האבן מיר געקענט דעם לאגער-פירער, א ייד, ארעק פילץ פון סטאווישין.דער לאגער-פירער האט אונדז באזארגט פוילישע דאקומענטן, מיר זאלן זיך קענען באוועגן, כדי צו פארן אין פראסעקטאראט. מיר זיינען אריינגעפארן נאך ווארשע. איך האב נישט געהאט קיין געלט, האב איך באשלאסן צו פארן נאך קאזימינעק אין געטא, ווו איך האב נאך געהאט עפעס פון מיין פארמעגן. איך האב אפגעקומען א ביסל סחורה און מיט דעם אויף א וואגן געפארן נאך ווארשע. אויפן וועג האט מיך פארהאלטן א פאלקס-דייטש. ער האט זיך געבייזערט אויפן פוילישן פורמאן, וואס ער פירט א ייד. ער האט מיך פארשטעפט אין געסטאפא, ווו זיי האבן מיך גע שלאגן מיט פייטשעס ביז בלוט, אזוי, אז איך האב זיך שוין נישט געקענט באוועגן.
עס האט זיך דערווסט וועגן מירד ער עלטעסטער פון די יידן פון ווארטע און ער האט זיך משתדל געווען, מען זאל מיך באפרייען. די געסטאפא-לייט האבן מיר אלץ צוגענונען, אראפגעצויגן פון מיר די שטווול און מיך אפגעלאזט. מיין חבר נאטעק, איז אריין נאך קאזימינעק דארט האט ער זיך געבויט א באהעלטעניש. איך בין אוועק נאך טורעק אין דעם יידן לאגער.ווען עס איז ארויס א באפעל, אז אלע יידן פון קאזימינעק מוזן ארויס נאך לאדזש, האט מיין חבר זיך צוגעשטעלט צום אפפארן. איך בין מיטגעפארן מיט די יידן פון טורעק.אין לאדזער געטא, האב איך זיך ווידער געטראפן מיט מיין חבר.
תרגום עדות הרש/צבי טראובה
הערש טראובה, בן של משה וולף וחנה מבית איצקוביץ, נולד 1913 ב- Koźminek.
מקצוע: סוחר. סיים בי"ס דתי בוורשה ב- 1934.
בהווה: רווק, גר בŁodz - רח'Gdańska 23
בזמן המלחמה היה במחנה במחוז Szpatenfelde Poznan, בזמן הכיבוש הגרמני, כל המשפחה ניספתה, 17 נפש.
גרתי ב- Koźminek/ מחוז קאליש/ עד 01.09.1939, בזמן שהגרמנים נכנסו ל- Koźminek, הם שרפו את בית הכנסת, חיללו ספרי תורה. בככר השוק ירו בשני יהודים. ברוך קויפמן וארונוביץ מאיר.
במרץ 1940, אנשים נאספו, באום, ווילטשינסקי ואחרים הקימו ארגון(קאמיטעט) יהודי. הם קיבלו מיד פקודה מהגסטאפו, לאסוף 100 איש חזקים. קיבלתי הוראה להתייצב כדי לנסוע למחנה Szpatenfelde. גם האחרים, עד 100 איש. לרכבת הגיע אתנו אחד מהארגון בשם ניבס לייב. הוא ליווה אותנו עד למחנה. נסענו בלי שמירה.
ביום הראשון כשהגענו למחנה, מפקד(קאמיסאר) המחנה, ערך מפקד (אפעל) ב-9.0 בבוקר. של כל העובדים ובחר ב-10 גברים חזקים ונתן פקודה שבמשך יום אחד חייבים להוריד, להשמיד את הפסל של מרשל פילסוצקי ואת הראש להביא אליו. הגיעו אלינו כמה פולקים(פולנים) וביקשו שבמידה ונמצא בתוך הפסל בקבוק שבו היו כתובים שמות של אלה שבנו את הפסל וקורות חייו של פילסוצקי, שנחביא ולא למסור לקאמיסאר. ביצענו את זה. מסרנו את הבקבוק לפולנים. קיבלנו תמורה מהפולנים.
עבדנו בבניית פסי רכבת וכבישים. דרך המחנה שלנו עברו כל יום שבויים צרפתים שהלכו בדרך לעבודה. כעובדים בעבודות הקשות, קיבלנו חצי קילו לחם ליום. כשהצרפתים חלפו, אז אנחנו זרקנו להם כל יום כמה לחמים. גרמני בשם Brauerראה את זה, והודיע לקאמיסאר Braker. הנ"ל העניש אותנו ומאז קיבלנו רק 20 דקו (200 גר'), לחם ליום.
שומר הלילה (פולני), של המחנה הודיע לקאמיסאר, שאנחנו מסתובבים יותר מידי בלילות בחצר. הקאמיסאר הוציא פקודה שמיד עם חשיכה, נאסר עלינו לצאת מהמחנה לחצר. כשהיה מקרה שבן אדם היה חייב לצאת לשרותים, התלווה אליו אחראי המחנה בשם יחימוביץ. השומר הגיש תלונה לקאמיסאר, שאחראי המחנה בכוח פרץ את הדלת ויצא לחצר. תוך 10 דקות הגיע הקאמיסאר עם כל הפמליה שלו. כולנו כבר ישנו והוא קרא לנו למפקד(אפעל), ואנחנו היינו צריכים בחורף, בקור קפוא לצאת בכותנות כפי ששכבנו והחזיקו אותנו ככה, יחפים וערומים בפרוזדור יותר מחצי שעה. התלונה הייתה על אחראי המחנה, יחימוביץ, שהוא הרביץ לשומר. אחראי המחנה הצטדק בכך שהוא שמע בחצר רעש, והוא הלך לבדוק מה קורה שם. הוא פגש את אשתו של השומר שבדיוק אז הגיעה מהמחנה לחצר, לקחת עצים. הופענו כעדים, שאשתו של השומר באה כל לילה למחנה, לקחת עצים שאסור לה. עם זה, העונש שלנו היה יותר קל והקאמיסאר הרשה לנו לחזור חזרה למיטות. למחרת, הוא קרה לאחראי המחנה, והעניין עם השומר נסגר. נשארנו הצודקים והשומר איבד את המשרה.
תחילת 1942, בחורף, כשלא היה עם מה להסיק, בזמן העבודה בלילות ברכבת בהעמסת הפחמים, נאלצנו לקחת אתנו קצת פחם הביתה למחנה, כדי לחמם את הבית. ה-זשאנדארמעריע הבחינו בכך ומיד דיווחו לקאמיסאר ויחד אתו ובעזרת ה-S.A, פשטו על המחנה והקיפו אותו מכל צידיו ומי שהגיע, הרביצו עד זוב דם. כל אלה שהיו במחנה נאסרו לכל הלילה. רק למחרת, אחרי שהרביצו חזק לכולם, היינו צריכים ללכת לעבודה בלי ארוחת בוקר.
באותו זמן, התחיל הגירוש מקאליש. הגסטאפו הוציאו את היהודים שנשארו במחנה במשאיות כבדות. נשלחו כל הזקנים, ילדים ואלה שאינם כשרים לעבודה. הם לקחו אותם ל--GOLOCHóW ויערות KazimieŻ ושם השמידו אותם. אז נשלחו כ-500 יהודים.
גם לי הייתה משפחה באזור קאליש ב- Koźminek, לכן, שאפתי להגיע חזרה הביתה ולהציל את המשפחה שלי כשיהיה צורך. פניתי לאחראי המחנה, יחימוביץ, שיעביר אותי למחנה אחר, ל-Tajchany., שהיה שייך לאותו קאמיסאר Braker. הגעתי ל- Tajchany, שיחדתי את הפיהרר של המחנה, בשם ADAMSKI, שישלח אותי חזרה ל- Koźminek, ושם ב- Koźminek נפתחו בתי מלאכה. המבוגרים, שלא היו מסוגלים לעבודה במחנה, שלחו אותם לבתי מלאכה ל- Koźminek, אבל זה היה רק בלוף, הייתה מלכודת. אז הכינו מ- Koźminek פינוי Wysiedlenie. האינספקטור על היהודים ממחוז קאליש, איש גסטאפו, רצה שכל היהודים המבוגרים מכל המחנות, לרכז אותם בערמה ב- Koźminek ומשם, יחד עם המפונים, באוטו השחור. הכינו רשימות של נשים שהגברים לא היו אתן, או שהיו אלמנות וגם ילדים עד גיל 10, וגם אנשים זקנים מעל 50. הם כולם היו חייבים להישלח עם המפונים Wysiedlenie. האינספקטור מקאליש הורה שכל אלה המפונים, שייקחו אתם מיטות ברזל וכלי אוכל, כי שם זה יביא תועלת. היהודים הכינו את כל זה. אחרי פינוי היהודים, כל זה הועמס על המשאיות ושם הכל נזרק בערימות שלא הביאו שום תועלת. גם את החבילות שלחו לקאליש. את הדברים היותר טובים, הגרמנים אספו לעצמם והיתר השאירו.
חמקתי מן המחנה, כדי לנסוע ל- Koźminek כדי להציל את אשתי. ב- Koźminek, נודע לי שהקומיסאר היהודי מבטיח שליהודים לא יקרה כלום. אין כוונה ל- Wysiedlenie (פינוי בפולנית. מרי שרון) הזה הגיע ליודנראט אינספקטור געלער.
כל היהודים מן העיירה היו מאד סקרנים לדעת למה האינספקטור הגיע. אני בעצמי עמדתי מתחת לחלון. רציתי לשמוע מה הוא אומר. אבל, אי אפשר היה לשמוע. אנשי היודנראט הסבירו שהאינספקטור הגיע בעניין אספקת עור ובאמת הרכיב אתם רשימה איזה יהודים לקחת הראשונים ל- Wysiedlenie. הם, אנשי היודנראט, אחר כך הצדיקו את עצמם למה הם הכריזו, כי האינספקטור ציווה עליהם לספר כך לסיבת בואו.
ביום מסוים בחודש 11.1941, יודנראט הסתובב עם פתקים וחילק בין היהודים. הם צריכים להתייצב לפינוי איבערזידלונג. חילקו 75 פתקים. היהודים נשלחו במשלוח (טרנספורט). למחרת הם הבינו ששיטת הפתקים אינה יעילה. אז הם קראו לאסיפה של יהודי Koźminek, בכיכר וקראו בשמות האנשים. אלה שצריכים להכין את עצמם לפינוי השני. ברשימה הייתה גם אשתי ואמא שלי. אני עוד הייתי רשום כמי שנמצא במחנה. הם לא הכניסו אותי לרשימה. אלה, שקראו להם לפי הרשימה, התייצבו אצל היודנראט עם החבילות והכניסו אותם לבית הכנסת. היה חדר קטן ובית הכנסת נהיה דחוס עם 900 איש. החלטתי לנסוע עם המשפחה שלי ונכנסתי לבית הכנסת. היה מעופש. הצפיפות והחום הגביר את העצבים. נהיה אוויר קשה של בית כסא. אשתי ואמא שלי השביעו אותי שאצא מבית הכנסת. מילא, הם יסעו, אבל שאני אציל את עצמי. לצאת חזרה מבית הכנסת כבר היה בלתי אפשרי, כי לפני הדלת עמדו אנשי גסטאפו והמשטרה היהודית. חיפשתי דרך לצאת, אבל לא מצאתי. באותו הזמן הגיע חבר שלי שעבד יחד אתי במחנה. הביאו אותו מהמחנה לבית הכנסת עם אמו, כי הוא העיז להחביא את אמו יחד אתו במחנה. הוא הגיע עם האוטו השחור המפורסם, שהיה מביא יהודים מגטו למשלוח. את האמא שלו, הגסטאפו אפילו לא הכניס לבית הכנסת. השאירו אותה באוטו השחור. הוא נכנס לבית הכנסת וראה אותי, מיד אמר לי שבבית הכנסת הוא לא ישאר, שנחפש דרך לצאת. לא הייתה דרך. אפילו לא דרך הגג. כך ישבנו בבית הכנסת מיום חמישי עד יום שני.
מיום חמישי, כל יום הגיע האוטו השחור (קעטשל), ואנשי גסטאפו הוציאו 75 יהודים, דחסו על המשאית. 75 איש היה יותר מידי כדי שיוכלו להיכנס לאוטו. איש גסטאפו הרביץ בראשים שהאנשים ידחסו, שייכנסו כמה שיותר. כשהאוטו כבר היה מלא אז הוא לקח חבל, קשר לאוטו משני הצדדים ולבד נשען עם הגב לחבל ועם הרגלים התחיל לדחוס את הקהל על האוטו. כשהאוטו היה מלא, אנשי הגסטאפו הביאו את הילדים וזרקו אותם על הראשים של האנשים. ככה שלא ישאר שום מקום ריק, אפילו בין ראש לראש.
ביום שישי, הייתה הפסקה, עד יום ראשון בבוקר. ביום ראשון, אנשי הגסטאפו שוב הגיעו עם הקופסא השחורה ושוב השליכו את האנשים מבית הכנסת על האוטו (קעטשל). באותו זמן תפסו אותי. ניסיתי להיות בין האחרונים, כדי להיכנס לקעטשל. בבית הכנסת נפטר היהודי ברקוביץ מ-Stawiszyn. הוא שכב בחדר נפרד בבית הכנסת. איש גסטאפו לקח אותי ועוד מישהו נוסף שאנחנו נוציא את המת. האוטו כבר היה מפוצץ. אנשי גסטאפו כבר זרקו את הילדים על ראשי האנשים, אז הורו לנו להשליך גם את המת (על הילדים). השלכנו את המת. עבורנו כבר לא היה מקום. נכנסתי חזרה לבית הכנסת. החבר שלי Natek Jachimowicz אמר לי, שהוא בשום אופן לא ייסע עם הקעטשל. אם הם יקחו אותו, אז הוא יתנפל על איש גסטאפו, ושיהיה, שהוא ייפול, אבל הוא לפחות יהרוג איש גסטאפו. אני קבעתי אתו לעשות את זה בשותפות.
בבית הכנסת היו גם שני בעלי בית חשובים: שייע קאלמאן ומשה הענדעלעס. פניתי אליהם, כיוון שהמצב ללא סיכוי, הנסיעה עם הקעטשל, זה מוות בטוח, אז אנחנו צריכים לעשות משהו, שיקרה משהו, כדי שהאנשים יתפזרו. הצענו להצית את בית הכנסת. הם הסכימו ואחלו לנו הצלחה. בפינה בבית הכנסת הייתה ערימת קש ובלילה הצתנו את הקש. נהייתה מהומה, אבל האנשים, במקום לברוח, לקחו את הפקלאות שלהם והמעילים וזרקו על האש והאש כבתה. הניסיון לא הצליח. הגסטאפו מרגע זה הציבו שומרים בבית הכנסת גופא. הם אסרו לנקות ולקחו את הגפרורים.
אני והחבר שלי שוב הגענו למסקנה שיש להציל את עצמנו, בהתנפלות על השומרים בזמן שהם יוציאו אותנו לקעטשל. הוא כבר הכין סכין עם מפתח צרפתי (שבדי). לי לא היה כלום, עם מה להתגונן. בבית הכנסת היה יוסף קויפמן. אצלו ראיתי סכין קודש של שבת "שבת קדש מעסער". הוא נתן לי את זה במתנה.
ביום שני, לפנות ערב, אני עם החבר שלי, נבחרנו ללכת למטבח הגטו להביא קפה עבור האסורים בבית הכנסת. בדרך, חבר שלי, ומיד, עם המפתח החטיף לגסטאפו בראש. איש הגסטאפו נפל. דקרנו אותו וברחנו לטייבן, לגטו יהודי. שם הכרנו את לאגער פיהרר, יהודי, ארעק פילץ מ- Stawiszyn. הלאגער פיהרר, השיג לנו מסמכים פולנים, שנוכל להסתובב, כדי לנסוע ל-Protektorat, פרוטקטוראט. נסענו לווארשה. לא היה לי כסף, אז החלטתי לנסוע ל- Koźminek. שם היה לי עוד משהו מן הרכוש שלי. לקחתי חזרה (אובגענומען) קצת סחורה ועם זה על העגלה נסעתי לווארשה. בדרך עצר אותי פאלקסדויטש. הוא כעס על העגלון הפולני, שמוביל יהודי. הוא מסר אותי לגסטאפו, ושם הרביצו לי עם שוט עד זוב דם. כך, שאני כבר לא יכולתי לזוז. נודע עלי אצל עלטעסטער (האחראי) מהשמירה, והוא השתדל עבורי שישחררו אותי. אנשי געסטאפו לקחו לי הכל. הורידו ממני את המגפים ושחררו אותי. חבר שלי Natek, נכנס ל- Koźminek. שם בנה לו מקום מסתור. אני הלכתי לטורעק (Turek) למחנה יהודי. כשיצאה פקודה שכל היהודים מ- Koźminek חייבים לצאת ל-Łódz, אז החבר שלי התייצב לנסיעה. אני נסעתי עם היהודים מטורעק. בגטו Łódz, שוב פגשתי את החבר שלי.
הערה ממרי שרון לגבי הרש טראובה: שם האמא של הרש/זאב טראובה הוא חנה/קריינדל טראובה לבית איצקוביץ. שמה של אשתו: מאלה טראובה לבית בייראך. הינדה בייראך, אחותה של מאלה
בתמונה למטה נתן יחימוביץ המוזכר כגיבור בעדות של הרש טראובה
לאה שלנגר
היא נפטרה בתאריך 7.3.2023
נולדתי ב-10.2.1932 בקאליש KALISZ, שם גמרתי כיתה א' בבי"ס ע"ש ELIZA ORZESZKOWA אליזה אוז'שקובה (בתעודה מ-22.12.1938/39 הציונים: טוב מאוד).
ב-1939 ברחנו מקאליש. בתחילה, היינו באוקראינה. אחר כך ברוסיה. כשהגרמנים התקדמו, נשלחנו לאוזבקיסטן ע"י השלטון הרוסי.
עם נסיגת הגרמנים מרוסיה, חזרנו לאוקראינה (שאז הייתה בריה"מ) ב-1943/44 עברתי לכיתה ו'.
ב- 1946 כשחזרנו לפולין, לא ידעתי יידיש ולא פולנית, ידעתי רוסית, אוזבקית ובולגרית. הלכתי לביה"ס היהודי, שבו למדנו יידיש, פולנית וגם עברית. מעניין שבשפות זרות, באנגלית, היה לי ציון טוב מאוד. למדנו גם ציור (ואני לא יודעת לצייר אפילו פרח), עבודות יד והתעמלות. בסופו של דבר, לא ידעתי שום מילה בעברית כשעלינו לארץ.
יש לי תעודה, ממורה החברה באיגוד מוזיקאים, המצביעה ש"לאה שלאנגער מרח' WOLNOŚCI 123 הייתה תלמידה שלי לפסנתר מ-01.04.1950 והיא כשרונית מאוד". (התעודה ניתנה, כדי שאקבל פסנתר).
אחרי הבגרות, נשלחתי לוורשה לסמינר למורים, תיאטרון ועוד.
בתיאטרון היידיש הממלכתי בוורשה הייתי מ-12.10.1953 עד 30.9.1957.
נכנסתי לתיאטרון, ללא לימודים גבוהים, רק אח"כ בוורוצלב למדתי מ-1953 עד 1954.
קיבלתי תעודה מאקדמיה למוזיקה, מדור זימרה כיתה א', מקצוע ראשי טוב, פסנתר טוב מאוד, פיתוח שמיעה טוב, לימודי מוזיקה שנה ראשונה טוב מאוד.
בהיותי בתיאטרון, למדתי וסיימתי לימודים אקסטרנים תיאטרון ובימוי אצל מורים מובחרים מהאקדמיה הממלכתית לתיאטרון וקולנוע בקרקוב. וב-1955 קיבלתי ממשרד התרבות ואמנות בוורשה תעודה, שסיימתי את הלימודים, עברתי את הבחינות והתקבלתי רשמית לאיגוד השחקנים.
עוד בזמן שלמדתי לקראת הבגרות בביילבה, הוזמנתי לחוג דרמה במועדון של עובדי בית החרושת. חוג זה היה ברמה גבוהה מאד. הגיע במאי לא מקומי ועשה תיאטרון עם אנשים צעירים שעבדו בבית החרושת. הם עשו הרבה הצגות. לא הייתי שייכת לחוג, כי עדיין הייתי תלמידה. הם העלו הצגה מאת קורנייצ'וק, דרמטורג וסופר רוסי. להצגה קראו "ZAGŁADA ESKADRY" (חורבן צי המלחמה). העלילה מתרחשת על אנייה עם 40 גברים ואישה אחת בלבד. היה צורך באישה לתפקיד הראשי, כמפקדת האנייה הקומוניסטית. הייתי פופלרית בביילבה ועל כן, הציעו לי את התפקיד וזה הכריע את גורלי להיות שחקנית.
ההצגה הוזמנה לפסטיבל לכישרונות צעירים בוורוצלב WROCŁAW. לפסטיבל הגיעו מנהלי תיאטראות כדי לחפש כישרונות צעירים. קיבלתי כמה הצעות. גם הבמאי של תיאטרון היידיש בוורוצלב רצה לגייס אותי, אבל הייתי עוד בתיכון. בתיכון, יעצו לי ללמוד דיפלומטיה או הנדסה, כי הייתי פעילה בתנועת הנוער, הייתי ראש תנועת הנוער וראו בי מנהיגה. תמיד ניהלתי קבוצות נוער ושרתי במחנות קיץ של תנועות הנוער היהודי. כשבאתי לוורוצלב לפסטיבל, החליטו ברצינות לגייס אותי לתיאטרון היידיש. אמרתי למנהל התיאטרון שאני רוצה להיות מהנדסת. הוא אמר לי שאהיה מהנדסת של לבבות. יכולתי גם לעשות קריירה יותר טובה בתיאטרון פולני מאשר תיאטרון יידיש, אבל בחרתי בתיאטרון יידיש. עד היום לא ברור לי מדוע. הרמה הייתה גבוהה מאד עם שחקנים יוצאים מן הכלל, אבל שפת היידיש הגבילה, הרי השפה המקומית היא פולנית.
"די באבע דערציילט" (הסבתא מספרת) הייתה ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון היידיש. שרתי, רקדתי ושיחקתי את התפקיד של לילית, השדה, שבאה ומנסה להוציא מדעתם את הגברים היהודים ובמיוחד את הדתיים ולגרום להם לחטוא. היא מפעילה כל מיני תכסיסים. זה היה REVUE, הצגה סטירית, הכוללת מערכונים, שירים וריקודים.
תחילת 1957 נסעתי עם התיאטרון לסיור באירופה. ביקרנו באמסטרדם, פריז ולונדון. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את העולם המערבי. בלילות הסתובבתי בשאנז אליזה בפריז, כי רציתי לראות הכל. למחרת אמרו לי שאני משוגעת, כי רק זונות מסתובבות שם בלילות. בלונדון, היה גבר שחיזר אחרי (אפילו לא זוכרת איך קראו לו) ובא עם אוטו. לא זוכרת איך הוא נראה, אך אני זוכרת שהוא בא כל יום בחליפה אחרת ומכונית אחרת עם צבע זהה לחליפה.
השתתפתי בהרבה הצגות, כמעט בכל הצגה שהוצגה בתיאטרון היידיש בוורוצלאב ובוורשה, מאז שנכנסתי לתיאטרון. כשחזרנו מהסיור באירופה, נהייתי אדם אחר. הושפעתי הרבה מהמקומות בהם הייתי.
כשחזרתי לביילבה BIELAWA, ההורים סיפרו לי שהרביצו לאחי, משה, כי רקד עם גויה. זה מה שהכריע אצלי, כי יש להגר לארץ. הוחלט שניסע לארץ ישראל. קיבלתי מספיק כסף מהסיור ונתתי את הכסף להורים, לצורך המעבר לארץ ישראל. הודעתי בתיאטרון שאני עוזבת. היה לי מאד קשה, כי הייתה לפני קריירה יפה מאד. הם גם לא רצו לתת לי ללכת, והציעו לי תפקידים ראשיים, הכי טובים שיש. אני לא הייתי היחידה, היו עוד כמה שעזבו לארץ ישראל.
אברהם שוואלב ואני הכרנו מילדות, היינו באותה הכיתה בביה"ס היהודי. הוא ישב מאחוריי וחיזר אחרי כבר מאז. הוא הגיע לוורשה לתיאטרון היידיש אחרי, כדי להיות על ידי ועשה הכל כדי להיכנס לתיאטרון. שם היו צריכים שחקנים צעירים ונאים מאד כמוהו. הוא גם שיחק קלפים והמנהלת הייתה זקוקה "ליד רביעית". זה היה שידוך מצוין והוא שיחק תפקידים חשובים. בהצגות של מולייר, בטוביה החולב (איתי) ותחנת הקמח. הוא נסע לישראל כחצי שנה לפנינו, עם הוריו, אחיו ואחיותיו. כאן הוא מיד ניסה להיכנס לתיאטרון יידיש. התיאטרון היידיש לא היה לטעמו וגם לא בער לו לשחק. לכן, הלך לעבוד במקצוע שלמד בפולין, חרטות. הוא התקבל למפעל בפתח-תקווה, בית חרושת "סיב", מקום שייצר חוטי כותנה. הוא עבד בהתחלה כחרט. בהמשך, היה אחראי על המכונות והפך להיות מנהל המחלקה הטכנית. עם הזמן, סגרו את בית החרושת ופיטרו את כולם. יחד עם חבר שלו (זה היה רעיון של החבר), פתח חנות גדולה לבגדי ספורט בפ"ת. השקיע את כל הפיצויים. העסק לא הצליח ועבר פשיטת רגל. לבסוף הלך לעבוד בהתקנת מזגנים. עבד קשה מאד כדי להתפרנס. למרות שכבר עבר התקף לב 15 שנה לפני כן, הוא המשיך לעבוד. הוא הכחיש את העובדה שהוא לא במצב טוב. היה גאה מאד, גאווה גברית (טיפשית). הוא הלך בסתר לרופא לב, אך לא רצה לעבור צינטור, למרות שהיה צריך (רופאים המליצו). למרבה הצער, בשנת 1987 הוא עבר שוב התקף לב ונפטר בבית חולים. זה היה כחודש אחרי שאחיו הגדול אליעזר, נפטר ממחלת הסרטן. לאברהם זו הייתה מכה קשה מאוד. הוא ביקש להיקבר על יד אחיו וכך היה.
בשנת 1957 הגענו לארץ, היה חם מאד, לקחו אותנו לרמת ישי (כיום מקום מגורים יוקרתי). אני בנעלי עקב, בתוך החול. קיבלנו מבנה קטן דו משפחתי . מייד אמרתי: "אני לא נשארת פה".
כשירדתי מהאנייה, חיכה לי בנמל אמרגן ושמו פאבל גורנשטיין, אמרגן של דג'יגן ושומאכר (קומיקאים מלודז' שהיו מוכרים בכל העולם, הם עלו לארץ והמשיכו לעשות סאטירה). הוא הציע לי לעבוד איתם וביקש שאשמור על קשר. קבע תאריך קונקרטי להופעה. זה היה בדיוק שבוע אחרי בואנו ארצה. משפחת טראובה הזמינו אותי לעבור אליהם לאזור, כדי שאהיה יותר קרובה לתל-אביב. הייתי אצלם כמה שבועות. קיבלתי 2 שירים בעברית ושבוע אחרי שהגעתי, עמדתי על הבמה באוהל-שם בתל-אביב, מול 800 איש באולם ושרתי. ההופעה איתם הייתה הצלחה גדולה. הקהל הריע ושומאכר נאלץ להרגיע אותם ולהבטיח שאחזור לשיר. המשכתי לעבוד איתם שנים רבות. הם דאגו שאקבל מהסוכנות דירה בקרבת תל-אביב ואז העבירו אותנו לפרדס רובין, שליד בני ברק וסמוך לגבעת שמואל, הקרובים לפתח תקווה. שם גרנו בצריף דו משפחתי. התחתנתי עם אברהם במועדון השכונה בתאריך 20.04.1958 ע"י הרב י.ד.זינגר בא' באייר תשי"ח.
עבדתי גם עם יוסף בולוף, בן-עמי, זיגמונט טורקוב. הייתי עסוקה מאד. בבקר חזרות ובערב הופעות. הרווחתי מצויין. קיבלתי משכורת גבוהה כשחקנית. שיחקתי תפקידים ראשיים. אנשים ברחוב השתחוו בפניי (לא נעים להגיד, אבל זאת האמת). הקריירה שלי נמשכה הרבה שנים, הייתי מאד מפורסמת. שיחקנו גם ב"הבימה". אני אפילו קיבלתי את השמלות של רובינא למחזה של י.י.זינגר "האחים אשכנזי", למרות שהיא לא נתנה לאף אחד ללבוש את הבגדים שלה.
אחרי שהיא ראתה אותי בתפקיד "מלכת בת שבע" בהצגה "שלמה המלך ושלמאי הסנדלר" והתרשמה מאד, ביקשה למסור לי את מילות הערצתה. נעמי שמר תרגמה במיוחד עבורי ליידיש את השיר "ירושלים של זהב" ואישרה להקליט אותו לתקליט הראשון שלי.
15 שנה הייתי בארץ ושיחקתי רק ביידיש. הופעתי במיטב ההצגות מן הרפרטואר של תרבות היידיש והעולמית. הרמה הייתה גבוהה מאד. הציגו אז ב"הבימה" את "מות הסוכן" וגם אנחנו הצגנו את ההצגה הזו (אגב, התפקיד במות הסוכן, היה התפקיד הראשון הדרמתי ששיחקתי בתיאטרון בארץ).
השחקנים הנבחרים של "הבימה" באו במיוחד לראות איך אנחנו מציגים אותה. אח"כ בולוף כבר לא הגיע לעתים תכופות ושומאכר נפטר. למרות שהיה עדיין ביקוש לתיאטרון יידיש והופנו אלי הצעות רבות, עברתי לתיאטרון עברי. חברה שלי מתיאטרון היידיש מוורשה כתבה עלי בעיתון בארץ, ש"בגדתי ביידיש", אך זה כמובן לא נכון, כיוון שבמקביל, המשכתי להציג ביידיש, עד היום. הופעתי ואני עדיין מופיעה בהצגות יחיד וקונצרטים, בכל העולם. בעברית עבדתי בתיאטרון עירוני חיפה, בתיאטרון הקאמרי, בהבימה ובתיאטרון ב"ש.
יום אחד הגיע שחקן וותיק ובמאי מרוסיה. הוא כנראה ראה אותי בתיאטרון היידיש והציע לי להעלות איתו הצגה לשניים, באופן פרטי. להצגה קראו "רעיון". אנחנו הזמנו להצגה זו את המנהלים של הקאמרי. הם התרשמו מהופעתי לטובה וכך נכנסתי לתיאטרון הקאמרי. למחזה הראשון בתיאטרון הקאמרי בו שיחקתי, קראו "ביוגרפיה". הבמאי היה מחו"ל ומפורסם בקנה מידה עולמי. הוא דרש את השחקנים הטובים ביותר, למרות שהיה מדובר בעיקר בתפקידים קטנים. הוא התעקש שיתנו לו את הצוות הטוב ביותר. אני קיבלתי את אחד התפקידים הקטנים. הבמאי לא היה מרוצה מהשחקנית שנבחרה לשחק את התפקיד הראשי ודרש שאני אשחק במקומה. שחקן וותיק ומוכר ששיחק איתה, לא הסכים וכך פספסתי קריירה מיידית. למרות זאת, מנהלי הקאמרי אמרו לי שהבמאי התרשם ממני מאד. גם זו נחמה. יכולתי אמנם להילחם על התפקיד, אך לא עשיתי זאת. אני לא בנויה למלחמות. מאז, המשכתי לשחק בקאמרי בתפקידים משניים בהצגות שונות, עד שקיבלתי את התפקיד של מלכת בת-שבע בהצגה "שלמה המלך ושלמאי הסנדלר", אחד התפקידים הראשיים במחזה.
בהצגה "הקומה ה 14" של ניל סיימון שיחקתי תפקיד מישני. זה היה לפני חופשת הקיץ. בדיוק אז, דז'יגן קיבל הזמנה לדרום אמריקה, לסיור של כמה חודשים. הוא ביקש שאסע איתו, אך נשארה עוד הצגה אחת של "הקומה ה 14". לכן, ביקשתי מההנהלה שישחררו אותי מההצגה, אך הם לא היו מוכנים לשמוע על מחליפה. אמרו לי שעלי לבחור: לשחק את ההצגה הזו או לעזוב את התיאטרון. החלטתי לעזוב את התיאטרון ונסעתי לארגנטינה, ברזיל, וונצואלה, אורוגוואי, מקסיקו ולבסוף קנדה. משם לניו-יורק. למרבה הצער, לא נתנו לנו לשחק בניו-יורק, כי היינו רק שנינו. הם דרשו שנהיה 7 שחקנים ודג'יגן לא יכול היה לשלם על זה.
חזרתי לארץ, הכנתי שני מונולוגים, ממחזותיו של שקספיר. הצגתי אותם בתיאטרון חיפה והם התלהבו. התקבלתי לתיאטרון.
אחרי התפקיד הראשון, קיבלתי כותרת בעיתון מעריב: "כוכבת עולה". קיבלו אותי יפה לתיאטרון ושיחקתי בהרבה הצגות טובות. "נשים במלחמה", "הצילו", "אל הציפור", "התקווה האחרונה של רחוב נחמני", "רומאו ויוליה" ועוד. עד שהגיעה הצגה של צ'כוב, שבה הייתי אמורה לפי דרישת הבמאי וההנהלה לשחק את התפקיד הראשי, אבל סיפור הקאמרי חזר על עצמו. שחקנית וותיקה איימה לסגור את התיאטרון, במידה ולא תקבל את התפקיד הראשי. היא אכן קיבלה את התפקיד. זה מאד לא מצא חן בעיניי, נעלבתי ועזבתי את התיאטרון, למרות שהמנהל אמר לי "תיאטרון לא עוזבים" והוא צדק. (כפי שאמרתי, אני לא בנויה למלחמות). שיחקתי אח"כ בתיאטרון באר-שבע למשך שנה אחת ובהבימה.
בהמשך, חזרתי לשחק בקאמרי. זו הייתה הצגה אליה קראו לי ברגע האחרון כדי להחליף שחקנית שחלתה. יום לפני ההצגה נתנו לי את הטקסט, החזרה הייתה עם עוזר הבמאי למחרת. הגעתי לחזרה. הוא ראה שלא הבאתי איתי את הטקסט. הביע את אכזבתו מהזלזול מצידי. אבל, כשראה שלמדתי הכל בע"פ, היה המום. הלך להנהלה וסיפר את זה. ההצגה הייתה מאד מוצלחת, הקהל צחק והגיב במקומות הנכונים ולא הרגישו את החלפה. ב"הבימה" גם החלפתי שחקנית ראשית בהצגה של יהושע סובול "אדם" ומאד נהניתי. זכור לי ששמוליק סגל, שהיה הפרטנר שלי בהצגה, אמר לי "אל תדאגי, אני אלחש לך אם תשכחי טקסט". לא שכחתי. 10 שנים שיחקתי תפקיד איטע ב"שיינדלה" בקאמרי, למרות שלא רציתי בהתחלה לשחק את התפקיד הזה, כי לא הרגשתי שאני מתאימה לו. תמיר שכנע אותי. לבסוף עשיתי זאת ונהניתי מאד.
את עבודתי ברדיו התחלתי לגמרי במקרה. מנהלת מחלקת היידיש של "קול ישראל" שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד ברדיו. הסכמתי ואז התחלתי לעבוד בת"א. עשיתי כתבות. רצו שאשדר חדשות מירושלים אך לא הסכמתי. התעקשתי לעבוד רק בת"א. שידרתי תכניות של חצי שעה ביידיש כ-4 פעמים בשבוע בערב. בתכניות אלו ראיינתי אישים מפורסמים מאד, פוליטיקאים, סופרים ומשוררים.
הסרט הראשון ששיחקתי בארץ היה "אחותו של הנריק". שיחק בו גם אברהם, ביימה פרס (האחיינית של שמעון פרס). עם אברהם שיחקתי גם בתיאטרון יידיש במחזה "דער דארפס יונג" (בחור מין הכפר) מאת: ברגלסון. שיחקנו שני תפקידים ראשיים. הוא היה הבחור מהכפר. הביקורות היו מצוינות, כתבו שלא יודעים להחליט מי יותר טוב בתפקיד הוא או אני. יותר לא שיחקנו יחד בארץ.
כשאני עושה את סך-כל הפעילות האמנותית שלי בארץ ובחו"ל, נראה שאין לי סיבה להתלונן.
שיחקתי, שרתי, הוצאתי תקליטים ותקליטורים, הקלטתי עם תזמורת קול ישראל, לימדתי יידיש בסמינרים, באוניברסיטת קייב, וורשה, ניו-יורק, לונדון, פריז ובר-אילן. עלי לציין, שמצאתי תעודה מתאריך 27.10.1991, האומרת שגב' לאה שלנגר, ת.ז. 6493318, למדה בשנות לימודים 1990/1991, בקתדרה ליידיש בקורס לקלסיקונים של ספרות יידיש בהיקף של 112 שעות אקדמיות, מה שלגמרי פרח מזיכרוני.
הופעתי במערב ובמזרח אירופה. סקנדינביה, דרום וצפון אמריקה. במקומות רחוקים כמו אוסטרליה, בירובידזאן ועוד. תרגמתי מחזות, כתבתי מאמרים, שידרתי גם לחו"ל. כיום אני כותבת לעיתון בוורשה "דאס יידישע ווארט" (המלה היהודית). אני משדרת לרדיו ניו-יורק ולקול ישראל. משחקת בסרטים ובפרסומות ומכינה ערב יחיד (בתקווה שאמצא מקום להופיע בו).
כמה מילות ווידוי, מה שאני לא רגילה לעשות: היו לי חיים קשים, על זה אני לא ארחיב את הדיבור ובכל זאת, אני לא מצטערת על שום דבר. החיים נתנו לי בן נפלא וזאת התמורה. יש לי אחות ואח. מרי אחותי: היא בן אדם מיוחד, מסורה, אינטליגנטית, חרוצה (בניגוד אלי), דינמית, דואגת לכולם ומוכנה לעשות הכול בשביל הזולת, אפשר לסמוך עליה. אחי משה: די עסוק בעצמו. סובל שנים רבות מבחינה בריאותית, אוהב חברה, היה רוצה סביבו אנשים 24 שעות ביממה (מה שבלתי אפשרי), לוקח כל דבר קשה מה שמקשה על החיים שלו.
החשוב ביותר הוא בני תמיר: כל-כך הרבה יש לי לספר עליו, הוא איש מוכשר בהרבה מובנים, חכם, אינטליגנטי, מבין ויודע הרבה דברים ויכול לבצע אותם, ובכל זאת לא ממצה את עצמו (הוא גם חתיך). אין לו "מרפקים". הוא עדין ורגיש מדי (כלתי טוענת שאני לא מכירה אותו). הוא אהבת הנפש שלי, מקור שמחתי, שמעסיק אותי יומם ולילה. הייתי רוצה לזכות לראות אותו מאושר, ללא דאגות.
כלתי טלי, אישה חרוצה אינטליגנטית, חכמה, מוכשרת, דואגת לילדים ולמשפחה, עומדת עם שתי רגלים על הקרקע (וטוב שכך).
נכדיי: יואב, איתן, עלמא, הרי ידוע שנכדים, אם הם שלי, הם הכי טובים ומוכשרים, שיהיו בריאים, אבל אובייקטיבית: יואב ילד סופר אינטליגנטי, מוכשר, רגיש (אני מקווה שזה לא יפריע לו בחיים), אמביציוזי, הוא יכול להגיע רחוק, שיגיע למה שהוא רוצה, אמן, כן יהי רצון. איתן הוא ילד כולו נשמה. חכם בצורה מיוחדת, עמוקה, אינטליגנטי וחברותי. לא יודעת מה הוא יבחר להיות כשיהיה גדול, אבל כל מה שיעשה שיהיה מבורך. (אני בטוחה שיצליח בגדול), על עלמא, נכדתי הקטנה, אני לא יכולה להביע דעה, אני כמעט ולא מכירה אותה, ומאחר שאני יודעת מי האימא והאבא שלה, אני משוכנעת שתגדל להיות מיוחדת. אני אוהבת אותם, את כולם ומתפללת (כמה שאני יודעת לעשות את זה) שיהיו מאושרים ומאחלת להם חיים קלים, טובים ושמחים.
אם שכחתי משהו או מישהו, תסלחו לי.
אמא חיה/שרה ואבא ברל שלנגר: הודות לאמא, אנחנו חיים היום. היו לה חושים נכונים על החיים. היא הייתה הראשונה שהבינה את הסכנה המצפה לנו בפולין ב-1939 וסחבה את כולנו אחריה. היא זו שדאגה להחזיק את כולנו בחיים. אבא היה איש עדין וחלש. בעיני הוא היה צדיק. אהבתי אותו מאד ואני סבורה שגם הוא אהב אותי. שנים בכיתי על האבידה. אני זוכרת את סבתא ריילע (רגינה), מצד אבא, לא יודעת בת כמה הייתי אז, אבל אני זוכרת שהיתי יותר נמוכה משתיל העגבניות. עד היום אני זוכרת את הריח הזה. כשהייתי אצלה, תמיד מצאתי כוס חלב וחתיכת עוגה ליד המיטה כשפקחתי את עיני.
על עצמי:? אני כמו רב בני האדם. יש בי גם רע וגם טוב, מה יכריע את כובד המשקל, אתן לאחרים לשפוט.
תמונות של לאה שלנגר מתאטרון והופעות בגלריית התמונות
משה נחשון (שלנגר)
הוא נפטר בתאריך 26.8.2020
בתמונה מימין למעלה משה/הרש שלנגר בן 3, 15.08.1938, קאליש
נולדתי בקאליש, מרכז פולין ב-28.08.1935. השם משה, ניתן לי לזכרו של סבי, משה/הרש שלנגר. משה, היה שמי בפולין לפני שעזבנו את הבית לרוסיה, בשנת 1939. ברוסיה קראו לי מישה, כדי להתאקלם באוכלוסיה המקומית. כשחזרנו לפולין ב-1946, קראו לי MICHAŁ. בארץ חזרתי לשמי המקורי, משה.
בקאליש, לפני המלחמה, גרנו בדירה שכורה בבניין שלוש קומות ברח' בביננה BABINNA, מס' 2. לבניין הייתה חצר גדולה כ-30/30 מ'. בחצר היה ביתן קטן בו גרה אישה מבוגרת. בכניסה לחצר היה שער גדול עם שתי דלתות.
בקאליש גרו כשבעים אלף תושבים וביניהם עשרים אלף יהודים. העיר הייתה מפותחת ובה תעשייה גדולה לייצור בדים מכל הסוגים. אוכלוסיית העיר מנתה הרבה חייטים, סנדלרים (בעיקר יהודים). היו חנויות רבות. כלי התחבורה העיקרי היו עגלות רתומות לסוסים.
במקביל לרח' בביננה, היה נהר צר, בשם פרוסנה, אשר חצה את העיר קאליש. ביקרתי בקאליש עם אבא שלי בשנת 1954. עם אשתי לשעבר, עליזה בשנת 1996, הייתה שם שדרה יפה עם עצים וספסלים. שאלתי אנשים מבוגרים למה השינוי. הם היו עצובים וסרבו להסביר. מסיפורים של ניצולי שואה הבנתי שבמקום הזה, קבורים יהודים רבים.
האשה אשר גרה בחצר הבית, נהגה לרדוף בחצר אחרי ילדים שהציקו לה, ביניהם גם אני. הייתי בן 4. היא רדפה אחרי עם מקל עד לקומה הראשונה. אמי פתחה לי את הדלת ואמרה שיום שלם אני לא יוצא מהבית.
בתמונה מימין למטה לאה ומשה שלנגר BIELAWA 1956
זכור לי שסבתא גיטל, אמה של אמי, באה לבקרנו.
היו לי צעצועים של טנקים ורובים. זכור לי מקרה אחד, בו הגרמנים כבשו את פולין ונכנסו לבתים, בדקו את הרובה, אם אכן מדובר בצעצוע.
המלחמה פרצה ב-10.09.1939. הגרמנים כבשו את פולין תוך שבועיים. הצבא הפולני לא היה מוכן למלחמה. הצבא הפולני ניסה להאבק בגרמנים ע"ג סוסים.
לפני המלחמה אבא היה מארח פרו קומוניסטים, אך בעצמו לא היה חבר פעיל. הקומוניזם הרוסי נחשב כרוח מתקדמת לבעיית הפועלים בעולם, באותם ימים.
עם כיבוש פולין, ניסו הגרמנים לגייס גברים לעבודה. אבי, ברל, עם כמה גברים נוספים עזבו את קאליש והלכו ברגל כ-300 ק"מ, לווארשה, בירת פולין. להפתעתם, הגרמנים המשיכו להפגיז את ווארשה. כמה מחבריו של אבי נהרגו והוא עצמו החליט לחזור לקאליש בגפו. בדרך ישן בביתנים של כלבים ע"מ להתחבא מהאוכלוסייה המקומית והגרמנים. אינני יודע כיצד השיג מזון או שתייה. זכור לי, שעמדתי במטבחון הצר של ביתנו, על הכיסא. אמי בישלה במטבח, כשלפתע נפתחה הדלת ואבא נכנס. סחוט, רזה ועייף עם רגליים נפוחות. הדבר היחידי שביקש זה מים ומיטה.
היה זה יום גשום של תחילת נובמבר/1939, כשאני, הורי ואחותי הגדולה לאה, עלינו על עגלת סוסים בכדי לעזוב את העיר. באה אתנו גם דודה צלה ובניה, ציפורה ומשה. בעלה ברח לאוזבקיסטאן, מולדתו, עוד קודם לכן.
עיקר היוזמה לעזוב את פולין הייתה מצד אמי חיה, שהייתה אישה מאד אנרגטית וחושבת. ביום עזיבתנו את קאליש, ביקר אצלנו בן אחיה, בגיל 11 ואמי ניסתה לשכנע אותו לנסוע איתנו. הוא ענה כי לא יוכל לעזוב כשכל משפחתו נמצאים בעיר. הם גרו בקוז'מינק, ליד קאליש.
ל-300.000 יהודים שעזבו את פולין ונסעו לרוסיה, הייתה בדרך כלל סימפטיה מסויימת מהמשטר הקומוניסטי. ובנוסף, היה ברור שיתרחש משהו רע ליהודים. אוכלוסיית יהודי פולין אותו זמן, מנתה כ-3.5 מיליון.
עם העגלה הגענו לתחנת רכבת ומשם פנינו ברכבות לאוקראינה. במהלך הנסיעה הרכבת הופגזה. הרכבת נעצרה ונוסעיה ירדו והסתתרו בשיחים, כולל משפחתי. חזרנו לרכבת אחרי שההפגזה פסקה. כשהגענו בסמוך למעבר הגבול, ירדנו מהרכבת והלכנו ברגל את הקילומטרים האחרונים אל מעבר הגבול. בדרך היו שיירות של יהודים, שעזבו את פולין ברגל. זקנים וטף. בצידי הדרך הבוצית והגשומה עמדו חיילים גרמנים. היהודים היו חייבים לשים על ידיהם טלאי צהוב. אבי סירב לענוד את הטלאי ולכן, אחד הגרמנים שעמדו בצד הדרך היכה אותו בראשו עם קת הרובה, כאבים מן המקרה הזה נשארו לו לכל חייו.
באחת הפעמים, הרכבת החלה לנסוע ואני נותרתי על האדמה. גבר זר תפס אותי והעלה אותי במהירות על הקרון והודיע להורי כי אני בסדר.
הגענו לאוקראינה (אז בריה"מ), וגרנו כחודש בכפר קטן (יש לציין שהנסיעות והמגורים אורגנו ולא בוצעו באופן פרטי על ידינו). כנראה, שאירגון מסויים דאג לנו. בכפר הקטן היה קר מאד וכולנו גרנו בחדר קטן אחד, בו תנור חימום ומעבר לחלון, בחצר, היו תרנגולות.
עזבנו מגורים קודמים ונסענו ברכבות לעיר בשם בירדיינסק על שפת הים האזובי, צפונית לים השחור והתגוררנו שם כשנה וחצי. אבי עבד בעבודות שחורות כגון בניית תעלות להגנה בפני הצבא הגרמני ואמי עבדה בבית החולים. בבירדיינסק הלכתי לראשונה לגן ילדים. בעיר זו נולדה לנו אחות בשם ז'ניה, תינוקת אשר בכתה הרבה מאד. היא חלתה בעודה תינוקת ואמי לקחה אותה לבית חולים, אך היא נפטרה בגיל חצי שנה. אמי בכתה הרבה ואמרה:"רצחו אותה".
ב-22 ביוני 1941, פתחו הגרמנים במבצע ברברוסה, אשר פתח את המלחמה כנגד בריה"מ. זכור לי שביום זה ישבנו במקלט והגרמנים הפציצו את העיר. היתה סכנה ממשית, במיוחד ליהודים.
עזבנו את המקום בדרך לאוזבקיסטאן. שטנו מברדייאנסק למפרץ טנגרוק ושם עברנו לספינת הובלה אחרת. הספינות התחילו להתרחק אחת מהשנייה כמטר, בלי להמתין שכולם יעברו. אבי בקושי הצליח להעביר אותי. הגענו לחוף העיר בשם רוסטוב ומשם ברכבות לסטלינגרד. היום נקראת וולגוגרד לחופו של נהר הוולגה, (צריצין נקראה לפני 1921). שהינו בה כיומיים. מסטלינגרד ברכבת וקרונות משא, לאוזבקיסטאן. נסענו בקרונות רכבת צפופים וקרים עם עוד מאות יהודים. היה מחסור במים, באוכל ובחימום. היה קר מאד. תנור קטן אחד חימם בקרון. המרחק היה כ-2000 ק"מ. הגברים היו יורדים מהרכבת ושוברים גדרות עץ ע"מ לחמם את הקרונות. הרכבת הייתה עוצרת לחלוקת אוכל והגברים היו רצים לקבל מזון. פיגרתי אחרי אבי כשהרכבת החלה לנסוע ונותרתי על האדמה. גבר זר תפס אותי והעלה אותי במהירות על הקרון והודיע להורי שאני בסדר.
באוזבקיסטן התגוררנו בעיר הבירה טשקנט. קיבלנו דירה ובתוכה חימום ועצים להסקה. לא זכור לי במה עסקו הורי באותה תקופה. זכור לי כי הלכתי עם אבי לשוק. היה יום חם מאד ושתיתי מים עם קרח. היו שם הרבה גנבים והיה צורך להיזהר, שלא יגנבו את המעט שהיה לנו. למחרת קיבלתי חום גבוה והרופאים קבעו שזהו טיפוס בטן. החום לא ירד אפילו לאחר שבועיים. בינתיים, גורשנו מהדירה ע"י בעל הבית ולאחר חודש עזבנו את טשקנט. עדיין הייתי חולה. מחלה שנמשכה חודש ימים.
הגענו לכפר אוזבקי נידח בשם קיזילדיקאן. גרנו בביתן, לצידו אורווה של כ-50 גמלים. הזהירו אותי מפני הגמלים. הגמלים מסוכנים ואסור להציק להם. למרות זאת, רציתי לבדוק זאת וניסיתי לגרש גמל גדול בעזרת מקל. הגמל רץ אחרי בצעדים גדולים ואני ברחתי. בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה. פתחתי חלון קטן כדי לראות אותו והוא הביט בי במבט "תזהר לך".
אבי עבד שוב בעבודות שחורות ואמי תפרה כובעים. היא הכירה את המקצוע עוד מפולין. הלכה בין הבתים ומכרה. תמורתם קיבלה מעט כסף וכן שאריות אוכל בשביל המשפחה. בחורף לבשנו מעילים ממולאים בצמר. כאשר היתה דלקת עור, נעזרנו בשתן ובקור, עטפנו את רגלינו בניירות. עיסוק מיוחד היה באותה תקופה, לנקות את ראשנו וגופנו מכינים, ששרצו באותם מקומות.
בקיץ, הילדים היהודים והרוסים נאבקו בילדים האוזבקים בעזרת אבנים.
כאשר נפטר אדם במשפחה אוזבקית, היו מזמינים את אבי ללוויה. אבי היה אדם מאד חברותי. באירועים אלה, אכלנו מאכל אוזבקי טעים בשם פלוף PLOF, המורכב מאורז, שומן ובשר כבש ותבלינים. לפי מנהג אוזבקי, היה צורך לאכול בעזרת האצבעות ע"מ לכבד את המאכל. למחרת שאלתי את אבי אם מישהו נפטר, מכיוון שידעתי שכך יזמינו אותנו לאכול.
בכפר זה גרנו כשלוש וחצי שנים. אני ואחותי לאה, הלכנו לבית הספר ודיברנו אוזבקית, כמו הורינו. לחם ופיתות היינו עושים בתנורים עגולים שעמדו בחוץ והיו בגובה החזה. למעלה היה פתח להכנסת בצק ובתוך התנור בערה אש.
את אוזבקיסטאן עזבנו בתחילת שנת 1944, כאשר הצבא האדום התקדם והדף את הגרמנים מערבה. נסענו ברכבות באותם התנאים הרגילים: צפיפות, בכי תינוקות, חורף ומחסור במזון. ושוב שוברים גדרות לחימום תנורים בקרונות. נסיעה זו נמשכה כשבועיים, עם עצירות. הגענו לכפר קטן בשם בנופקה באוקראינה, שם התגוררנו כשנה וחצי. התושבים החקלאיים היו פליטים מבולגריה, דוברי בולגרית. גם כאן גרנו בביתן קטן, עשוי מחמרה, חדר אחד, קטן.
לקראת האביב היה צורך לבנות מחסום מאדמה ברוחב שלושה מטר מחוץ לכפר בכדי לעצור שטפנות מים.
כאן הייתה התקופה הקשה ביותר: הרעב, המצוקה והקושי בהשגת מזון ולבוש. היו לי נעליים מעור קשה, כנראה של שור. המסמרים בלטו בתוך הנעל וכפות הרגלים כאבו לי. כדי לשמור על חום הרגליים, עטפתי אותן בעיתונים וניירות. היה לי מעיל קצר ובתוכו צמר לא מעובד. כינים שהתחממו בו, עברו לגוף ולשערות. עיסוק מאד חשוב של אמא היה בחיפוש אחרי הכינים והשמדתם. העיסוק החשוב הנוסף של אמא שלנו, היה הצורך בהשגת שאריות אוכל, תמורת תיקון כובעים. אמי המשיכה לעבוד בתפירת כובעים והצליחה אך בקושי להשיג אוכל. המרק שבישלה היה מר, מכיוון שהחיטה לא הייתה נקייה. במרק היה קצת כרוב, שני תפוחי אדמה ומרכיבים נוספים. אני ואחותי לאה, חיפשנו סרטנים בתעלות מים בגובה הברך. חיפשנו חורים בצידי התעלה ותפסנו במהירות סרטנים מצידם כדי שלא יצבטו אותנו. אמי הכניסה את הסרטנים במים רותחים והם השמיעו קולות רמים מתחילת הבישול, יותר מ-20 דקות. הבישול נמשך 50 דקות. בתחילת הבישול היו הסרטנים שחורים ובסופו, אדומים ומוכנים לאכילה. היה טעים.
אני ואחותי הלכנו לבית ספר בולגרי ולמדנו בולגרית. הורינו למדו שפה זו מן השכנים והחברים לעבודה. בקיץ הלכנו לשדות. לא היו לנו מחברות לכן, כתבנו בין השורות בספרים ישנים. לאה הייתה שרה שירי עם רוסיים על המלחמה וגבורת החיילים הרוסים. אני הלכתי אחריה ומקשיב. שירים אלה נחרתו בזיכרוני עד היום. באחד הטיולים בשדות, שמענו אנחות של בעל חיים או אדם. לא ראינו כלום ולא רצינו להאמין במשהו מסתורי, אבל פחדנו והעדפנו לחזור הביתה במהירות.
בחודש פברואר/1946 נולדה אחותי מרי. שמה ניתן לה על שם סבא מאיר מצד אמא. שבועיים לאחר הלידה, נאלצנו לעזוב את הכפר בנופקה, בו התגוררנו כשנה וחצי. זה היה חורף והדרכים היו מושלגות. כל האנשים הלכו ברגל ועל העגלות הונחו החפצים של האנשים. אמי, עם תינוקת בת שבועיים בלבד, ישבה על המשאית, עטופה בשמיכה. את השמיכות והכריות שמרה עוד מפולין. שוב נסענו ברכבות לפולין, משך שבועיים וחצי, כמובן עם עצירות רבות בדרך.
הגענו לחבל שלזיה, שהיה שייך לגרמנים לפני המלחמה ובמהלכה. התחנה הסופית הייתה העיר BIELAWA.
בבילאבה, התחיל פרק חדש בחיינו. בתחילה, קיבלנו דירה יפה ומרווחת, בה היה שעון גדול בגובה מטר וחצי. לאחר חודש עברנו לגור בבניין שלש קומות. למטה הייתה חנות לתיקון רדיו. היה זה ברח' WOLNOŚCI 123, ודירתנו הייתה בקומה שנייה.
דודה צלה, עם בעלה שמעון וילדיהם, התגוררו קרוב אלינו. שם גרנו שבע שנים.
בבית זה ובתים סמוכים אליו גרו בעיקר יהודים, פליטים שהגיעו מברית המועצות.
הגרמנים, תושביהם הקודמים של האזור, פונו בכוח מבתיהם ע"י הצבא והמשטרה הפולנית. שיירות גדולות של אזרחים גרמנים עם עגלות עמוסות בחפצים, אותן סחבו בכוחות עצמם. תמונה זו זכורה לי היטב. לא ריחמתי עליהם. כעסתי, הייתי בן 11. הגרמנים הספיקו לקחת מעט, והעיקר להציל את עורם. את המשפחות פינו לגרמניה עם גבולות חדשים, לאחר הסכם פוטסדאם...
בדירתנו היה ריהוט, סדינים, ציפיות, חולצות ומכנסיים, הכל מגוהץ למופת. היה אוכל, קמח, אורז, חמאה, לחם וריבות מכל הסוגים. על הקירות היו תמונות וכן פטיפון עם תקליטים גרמניים מכל הסוגים, לאומניים וקלאסים. לצערי, היה גם סבון עשוי מבני אדם ממחנות ההשמדה.
שלזיה הנמוכה, זהו איזור בגודל של חצי מדינת ישראל. BIELAWA בילאבה, DZIERŻONIÓW, ופיאשיצה, היו משולש של ערים קרובות אחת לשנייה. עיר הבירה של שלזיה היא העיר WROCŁAW,(ברסלאו). בכל שלזיה התיישבו יהודים ופולנים. לדעתי, כמות היהודים בשלזיה הייתה 25% לפחות מהאוכלוסייה. הוקמו אירגונים יהודיים וחלק מהם היו ציונים, שניסו לשכנע יהודים להגיע לארץ ישראל. חלק מן היהודים היו קומוניסטים, מכיוון שרוב היהודים ניצלו בידי ברית המועצות.
הורי שלחו אותי לקיבוץ בבניין בן שתי קומות מעל חצר ברחוב המקביל. יצאתי בשעה שבע בבוקר וחזרתי בארבע בצהריים. שם ראינו סרטים ציוניים ושיחות על ארץ ישראל. אכלנו בצורה מסודרת. הייתה הפסקת שינה. אחרי ארבעה חודשים התחלתי לחשוש כי יבריחו אותנו לארץ ישראל, ללא ידיעת הורינו. סיפרתי להורי והחלטנו שאפסיק להשתתף באותה מסגרת. אינני יודע מה באמת קרה בהמשך באותו קיבוץ, מה היה גורל הילדים.
אותה תקופה וגם לאחר מכן, עד גיל הצבא, הרגשנו שייכים והזדהינו עם פולין הקומוניסטית ולא עם הציונות. חשבתי שכך צריך להיות. לא הייתה לי משיכה לישראל. ב-1949, הייתה עלייה גדולה לארץ ואבי שאל אותי אם ברצוני לנסוע לישראל, אך עניתי לו בשלילה. שנתיים לפני כן הוקם בית ספר יהודי באותו בניין בו שכן הקיבוץ. הלכתי לכיתה ד', באיחור של שנתיים. המורים, המנהל והתלמידים היו יהודים. עלי לציין, שלא הייתה לי תחושה של ניצולי שואה. זה פשוט גורל וטוב שאנחנו חיים! עמוק, עמוק בלב, הייתה לכל הילדים הניצולים שינאה לגרמנים ולמפלצת: היטלר. כאשר מי מהחברה או אדם מבוגר לא היה הוגן או גס, ערמומי, קראו לו "שויינה, ריינה"-היטלר. באותם הזמנים הייתה לנו הערצה לרוסיה ולסטלין, כי הם נתנו לנו להיכנס לברית המועצות וכך הצילו אותנו.
אותה תקופה, היה ארגון בשם "קומיטט", בו ניתן היה להשתייך למקהלה או לחוגים שונים. לאה, אחותי, הייתה מופיעה בחוג תיאטרון ושרה לציבור גדול של יהודים, שירים ישנים ביידיש מלפני המלחמה ושירים חדשים מתקופת המלחמה. לאה הייתה בולטת ודומיננטית בין הבנות. הייתה תלמידה טובה ועצמאית. בבית היה ריב בינינו, כי היא התחמקה מעבודות הבית ואילו אני, הייתי ממושמע. לא הייתה פעם שסרבתי להורי. הלכתי לטייל עם אחותי הקטנה בעגלה, על אף שהתביישתי בכך. היה צורך לעזור להורים. השכנים בבניין היו כמעט כולם יהודים, היו שיחות, משחקי קלפים וגם סכסוכים. החיים לא היו משעממים. אמי הסתכסכה לעיתים קרובות עם השכנים, אולם אבי חי בשלום עם כולם.
אבי עבד במפעל גדול לטקסטיל, אך אינני יודע במה עבדה אמי אותה תקופה. הוקמו בתי מלאכה ומפעלים של יהודים, כמובן בבעלות המדינה. בעלי מקצוע מכאנים היו בעיקר יהודים, אשר למדו את המלאכה ברוסיה. היהודים היו גם מנהלי חשבונות ומנהלים כלליים בגלל הכשרון הטבעי שלהם. גם במפלגה הקומוניסטית, היהודים היו בעמדות מפתח. השפה המדוברת ביותר בקרב היהודים הפולנים, בעיקר המבוגרים, הייתה יידיש. הורי דיברו ביניהם יידיש כל חייהם. אני הבנתי יידיש היטב, אך דיברתי בה מעט.
אני גמרתי בית ספר יסודי והיה לי שם ידיד נפש, אדם כן ואמין. שמו PAWEŁ BLUZER פאבל בלוזר. בעתיד, בארה"ב, שמו היה PAUL , פול. הייתה לי נטייה למכאניקה, מקצוע, אשר היה פופולארי ביותר בתקופה זו. הבנתי, שאם יהיה לי מקצוע, אהיה מבוטח מבחינת פרנסה לכל חיי. למדתי מסגרות וחרטות בבית ספר מכאני פולני (לא יהודי) ואהבתי מאד את המקצוע עד סוף התקופה. סיימתי בית ספר כתלמיד יהודי יחיד בכיתה. היה לי טוב עם תלמידים לא יהודים. בינתיים, עברנו לגור בקומת קרקע בבית ברח' WESTERPLATTE 2, במרכז העיר. הדירה הייתה הרבה יותר נוחה. לדעתי, אחותי לאה השיגה את הדירה בזכות הקשרים שהיו לה. התקבלתי לעבודה בבית חרושת לטקסטיל ועבדתי כחרט בבית מלאכה לתחזוקה. היינו צוות של עשרה אנשים, עם מנהל פולני. קיבלתי יחס טוב והתפרנסתי היטב. עשיתי עבודה טובה וקיבלתי הערכה. בערבים נסעתי לעיר הסמוכה כדי להשלים תיכון מזורז, כשנה וסיימתי אותו. בבחינות נכשלתי במקצועות מתימטיקה, כימיה ופיזיקה ולא קיבלתי תעודה. לאה סיימה תיכון כללי וקיבלה תעודה. היא נסעה ל-WROCŁAW, ושם למדה תיאטרון. לאחר מכן התקבלה לתיאטרון אידי בוורשה, בניהולה של אידה קמינסקה המפורסמת. בגיל 20 (גיל הגיוס), התגייסתי לשירות חובה בצבא הפולני למשך שנתיים. הטירונות נמשכה כשנה. למדנו להשתמש בציוד הטנקים וגם התאמנו. במחנה, ישנו באוהלים והאימונים נמשכו בשדות כחצי שנה. הבחורים הפולנים קיללו בדרך כלל. המפקד היה מעניש אותם יום ולילה ודורש מהם לרוץ סביב לאוהל. פעם אחת פלטתי קללה והמפקד התפלא עלי, אך שלח אותי לרוץ מסביב לאוהל 20 פעם. למדתי להיות שריונר טוב. העבודה התבססה על פירוק והרכבה של שרשראות, טיפול בציוד. אלה היו התחומים שעסקתי בהם. הייתי תותחן מצטיין. לאחר סיום הטירונות, לבשתי בגדים שונים וכובע אחר ועל כתפי הייתה דרגה. הייתי גאה בכך. חיילים חדשים שהתגייסו זה עתה, הצדיעו לי. כך היה נהוג בצבא. להצדיע לבעל דרגה יותר גבוהה. כעבור שנה וחצי מתחילת השירות, אבי בא לבקר אותי בפעם הראשונה. משך אותה שנה וחצי ביקרתי בבית רק פעמיים. המפקד אמר לחיילים: "דעו לכם, מעכשיו אני בשבילכם אמא, אבא, סבתא, וגם המפקד שלכם". כשאבא ביקר אותי במחנה, גיליתי כי ליהודים יש בעייה. הפולנים הנוצרים קיללו את היהודים ונתנו להם להרגיש שהם לא רצויים בפולין. היו פוגרומים באזורים שונים בפולין. היכו יהודים ואפילו שרפו את דירותיהם. הפולנים גרמו ליהודים לעזוב, מכיוון שכך היו מתפנות דירות ומקומות עבודה. הפולנים לא אהבו את העובדה שהיהודים היו מנהלים מוכשרים וגם בלטו במפלגה הקומוניסטית. הפולנים שנאו את הקומוניזם ואת הרוסים.
נזכרתי, שבשנת 1949 סרבתי לנסוע לישראל, אך הפעם הסכמתי ללא היסוס. שוחררתי מהצבא, חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד. התחלנו להתארגן לעלייה לארץ. היינו קבוצה קטנה של בחורים יהודים שאיתם נהגתי להיפגש. הייתה לי חברה שאהבתי, אינני יודע אם הייתה יהודיה או לא. אחד מחברי אהב אותה גם הוא. הלכנו כולנו למועדון ריקודים. שם חיזר אחריה בחור פולני שיכור. אחרי שיצאנו מהמועדון, חטפנו, אני וחבר יהודי, מכות מהבחור הפולני והחברים שלו. אפי נזל דם ונשבר. הוריו של הידיד הגישו תביעה משפטית על רקע אנטישמי. אני אמרתי לחוקר שאין לי טענות לבחור ולחבורה שלו. ההתקוטטות לא הייתה על רקע אנטישמי, אלא סכסוך על בחורה ואני הייתי אשם, כי הבחור רצה להזמין אותה לריקוד ואני מנעתי זאת. מאותו יום, הסתובבתי ברחובות עם סכין בלבד. עם הבחורה נפגשתי, אבל לא רציתי ליצור קשר רציני.
בסוף אוגוסט 1957, אבי בנה ארגז בגודל 3.0X3.0 מ', בעזרת שכן ובו ארזנו את כל חפצינו. עלינו לארץ ישראל, ללא התנגדותה של הממשלה הפולנית.גומולקה (ראש ממשלת פולין), איפשר ליהודים לעזוב את פולין. הגענו לוינה ושם שהינו כיומיים. לאחר מכן נסענו לז'נובה (גנואה) שבאיטליה. גרנו שם בבית מלון קרוב לשפת הים כ-11 יום. לדעתי, הנסיעות אורגנו ומומנו ע"י ארגונים יהודיים, בעיקר מארצות הברית. האווירה באיטליה הייתה שונה. כאילו באנו מן החושך אל האור. מארץ סגורה ומעוננת לארץ חופשית וזורחת. ניתן היה לדבר באופן חופשי. היה לי חבר איטלקי ורשמתי מילים בסיסיות באיטלקית. טיילנו בעיר, הלכנו לחוף, שחינו ושמענו שירים איטלקים יפיפיים. האיטלקים עניים למדי, אבל מתלבשים בבגדים נקיים ומגוהצים. הם עם עליז המסתפק במעט.
עלינו על ספינה בשם "ארצה" ובה כולם יהודים, הנוסעים, הצוות ורב החובל. מעניין, כולם יהודים! "בין כל הבנות, לאה התנהגה הכי יפה!", אמר איש הסוכנות וניסה להתחיל אתה. הגענו לנמל חיפה ואיש צעיר שאל אותי "איך אתה מרגיש עכשיו"? עניתי לו כי אינני מרגיש שום התעוררות רוח, כי זה היה בשבילי עוד נסיעה ועוד ארץ, כמו בעבר הלא רחוק. ציוני נהייתי רק לאחר כמה שנים. הורי קיבלו דירה ברמת-ישי, ישוב קטן בגליל. אותי לקח בן דוד של אמא, שמו הרש טראובה ז"ל, לעיר אזור שליד תל-אביב. הוא היה איש דתי והיו לו אשה ושתי בנות קטנות. גרתי אצלם כחודש ימים. בן דוד אחר של אמי, יחימוביץ, מצא עבורי עבודה במפעל לייצור ברזים לתנורי גז. עבדו שם יהודים מתורכיה, אשר חיו כשלוש שנים בארץ וצחקו על העולים החדשים. השפה המדוברת בקרב היהודים העולים מפולין, בעיקר המבוגרים, הייתה יידיש. הורי דיברו ביניהם יידיש כל חייהם. אני הבנתי יידיש היטב, אך דיברתי בה מעט.
משפחתי עברה לגור בפרדס רובין, סמוך לגבעת שמואל, בצריף. גרנו שם כשנה. לאה, אחותי התחתנה שם עם בעלה אברהם שוואלב, בחור שחיזר אחריה שנים רבות, עוד בפולין. הוא היה גבר גבוה ויפה תואר.
לאחר מכן עברנו לגור בפתח-תקווה ברח' ז'בוטינסקי 21. קיבלנו דירת שלשה חדרים בשיכון עובדים.
התגייסתי לצה"ל בשנת 1958, עשיתי בפעם השנייה בחיי טירונות, שנמשכה הפעם, שלושה חודשים. הפעם היה לי הרבה יותר קל, כי הייתי בעל ניסיון. שירתי במילואים חודש בשנה. השתתפתי במלחמת ששת הימים וגם במלחמות אחרות, אך בתפקידים שוליים כגון: שמירה על מחנות. שירות מילואים נמשך כ-27 שנים. שוחררתי בגלל מצב בריאותי. בזמן המילואים שירתי במחנה שנלר בירושלים. היחידה שלי היתה אמורה להחליף בתפקיד את המילואימניקים ששירתו בהר הצופים, מובלעת ישראלית בירושלים הירדנית. אולם, כחודש לפני ההעברה הצפויה, רצחו הירדנים כ-25 חיילים ואזרחים שהיו בדרכם להר. מפקדי הצבא חששו מהישנות המקרה ולכן לא שלחו את היחידה שלי להר הצופים עד שהמצב יירגע. לאחר תקופת המתנה, נשלחה יחידה אחרת ואני נשלחתי חזרה הביתה.
בתקופה זו החלפתי עבודה פעמים רבות, מכיוון שהרגשתי שאני שווה יותר ויכול להרוויח יותר טוב. עבדתי במפעל שמייצר מכונות לחקלאות, שם עבדו חברי מילדות, כמו אליעזר קיי, שהיה מחברי הטובים בפולין ועזב את הארץ לארצות הברית. בשנת 2006 נפטר.
לאחר מכן עברתי למפעל שמייצר תנורי לחם ומכונות אפייה. כאן היו לי חברים מזרחים צברים. חבר קרוב ביותר היה יוסף בבאי. ביקרתי את משפחתו, שהייתה משפחה אדיבה ביותר. במפעל לייצור תנורי לחם, עבדתי כחמש שנים. ייצרנו גם את התנור ששימש לשריפת גופתו של אדולף אייכמן, הקצין הנאצי שהיה ממונה על הפיתרון הסופי. המוסד חטף אותו מארגנטינה. במשפטו טען, כי היה אך חייל וביצע את שאומרים לו, ולא הביע חרטה כלל. הוא קיבל עונש מוות בצורת זריקת רעל. גופתו נשרפה והאפר פוזר בים. זה היה גזר דין מוות היחיד שמדינת ישראל גזרה אי פעם על אדם.
PAWEŁ, ששינה את שמו לפול, היה ידיד נפש שלי. הוא ביקר אותי ואמר: " משה, אתה צריך לעבוד במקום מסודר, עם תנאים סוציאליים, וועד עובדים שדואג לכולם, בוא לעבוד בתעשייה אווירית". היה לו תפקיד בכיר ומאוחר יותר הוא התפטר מכיוון שלא יכול היה להתקדם, מהסיבה שלא היה איש מפא"י. התקבלתי לעבודה בשנת 1968 ועבדתי בחדר מואר ונקי. ייצרנו שם דברים סודיים ואני הייתי חרט. עם הזמן, נחשבתי לחרט הטוב במפעל. העבודה הייתה ללא לחץ, העיקר שיהיה ייצור טוב. מאז ועד היום, אני מודה לידידי פול. הוא למד הידרונאוטיקה ומערכות איוורור, בעיקר לבתים גדולים מאד. הוא נסע לארה"ב, התפרנס היטב ומונה לסמנכ"ל חברה, המגלגלת בשנה כ-220 מיליון דולר. הוא חזר ארצה בגלל חיכוכים עם הבעלים החדשים. בשנת 2002 עבר ניתוח בעורק הראשי בבית חולים איכילוב ומאז הוא מונשם ונמצא במצב תרדמת. עצוב!. יש לו תשעה אחים ואחיות.
בתעשייה האווירית, עבדתי בכמה מחלקות. שלחו אותי לקורס ללמוד בקרת חלקי חילוף למטוסים. סיימתי את הקורס כעבור שנה ועבדתי במחלקת הביקורת. הייתי מבקר איכות. החוויה הגדולה ביותר הייתה ייצור מטוס הקרב הישראלי "לביא". כאשר עלה אבטיפוס של המטוס לשמיים בפעם הראשונה, השנייה והשלישית, עמדנו על גגות המפעל בגאווה. לקחו אותנו בספינות ישראליות מצויידות באמצעים מתקדמים ותותחים. היינו גאים על כך שייצרנו טילים נגד מטוסים ונגד טילים. הייתי עצוב כאשר נאלצתי לעזוב את התעשייה האווירית בשנת 1994, לאחר 26 שנות עבודה, בעקבות צמצומים, שכללו פיטורי אלפי עובדים.
אבי עבר ניתוח ראש ב-1980 בגלל כאבי הראש שהחלו מן המכה שקיבל במלחמת העולם השנייה. לאחר הניתוח, פניו התעוותו והבושה גרמה לו לעזוב את עבודתו במוזיאון הארץ ברמת אביב. הוא אהב את העבודה מכיוון שעזר לייצר מתקנים במוזיאון. כעבור שנה, הוא עבר ניתוח ראש שני, לתיקון הפנים בתל-השומר. הניתוח נכשל והוא נפטר בשנת 1981. אני מרגיש את עצמי אשם, כי נתתי את האישור לניתוח. הייתה לו נפש יפה ולא היה צורך בניתוח. לאחר מותו, אמי הייתה בודדה ושברה את האגן עקב נפילה. את שנותיה האחרונות בילתה בבית אבות ונפטרה בשנת 1997, בגלל זיהום בדרכי השתן.
התחתנתי עם עליזה מינץ מהרצליה בשנת 1964 בתל-אביב בבית המלון "דן". הכרנו בעזרת חבר ילדות מפולין בשם אליעזר, הגר בהרצליה. הוריה היו אנשים נחמדים ושקטים, שקיבלו אותי בשמחה. התגוררנו בפ"ת ברח' הנרייטה סולד. שם נולדו לנו שי ורינת. גלית נולדה בדירה ברח' קרול 2. היות ושנינו עבדנו, הצלחנו לחסוך ושילמנו את כל המשכנתא. עליזה עבדה כאחות בבית חולים, תחילה בכ"ס ולאחר מכן בקרייה בתל-אביב ולבסוף באיכילוב. (אחות לתינוקות).
השם שלנגר הוחלף לנחשון בינואר 1971. הרגשתי שאני מתאקלם. הייתי ישראלי ממש ורציתי לעברת את שמי.
עליזה ואני היינו חלוקים בקשר להרבה דברים, כגון חינוך הילדים, חסכונות וחברים. לא שחינו באותו גל. עליזה נמשכה לאנשים שמחים ופשוטים, כמו זאב ואלה ואני נמשכתי לאנשים מלומדים, תרבותיים יותר, כמו אחיו של יוסף בבאי, מאיר ואשתו. הוא היה מנהל בי"ס סינגלובסקי בתל-אביב משך שנים רבות.
כאשר גרנו ברח' קרול 2, שי למד לנגן באקורדיון 4 שנים ועוד שנה אחת היה מקבל תעודה. הוא הפסיק את הלימודים וקיבל אישור מעליזה. הדירה ברח' קרול נמכרה במחיר טוב וקנינו דירת ארבע חדרים ברח' קפלן, ליד בית החולים בילינסון, במחיר טוב. לאחר כמה שנים, ב-1987, התגרשנו בהסכמה. חילקנו את הרכוש חצי חצי. עליזה קנתה דירת שלשה חדרים ברח' קרול 14, שם גרו אתה רינת וגלית. אני קניתי דירת חדר בתל-אביב ברח' סוקולוב 69 ושם נשאר אתי שי. לאחר כמה שנים, עליזה ביקשה כי אחזור אליה לפ"ת ושנגור יחד. הסכמתי. שי נשאר בדירה בתל-אביב ואני חייתי עם עליזה מספר שנים. יצאנו יחד לטיולים לחו"ל. נפרדנו שוב בשנת 1997. הפעם לתמיד. הניסיון להתחבר לא צלח.
לא רציתי לחיות לבד והתחלתי לחפש בת זוג פנויה ללא ילדים. היה קשה. לא מצאתי אשה תרבותית, יפה בת 60. היו כאלה שלא רצו אותי, מכיוון ששמו לב שאני לא בקו הבריאות. הכרתי יותר מ-15 נשים. מפגשים קצרים, על כוס קפה. היו כאלה שנפגשתי אתן במשך חודש, חודשיים. נרשמתי אצל כמה שדכניות.
את סביטלנה הכרתי אצל שדכנית רוסיה ב-01.12.2000. נפגשנו ליד תחנת אוטובוס ברמת-גן, ליד עלית. הלכנו לאכול במסעדה. סביטלנה ראתה שאני גבר רזה, מוזנח, אבל גבוה, עם שיער על הראש ונחמד. היא החליטה שתעשה ממני איש עם פנים מלאים, תזין אותי טוב ותלביש אותי יפה. נסענו לבקר את זאב, חבר שלנו בפ"ת. הוא אמר לי:"סביטלנה לא מתאימה לך". אני חשבתי אחרת. אמנם היא לא יודעת עברית, אך היא אמרה שכעבור שנתיים תדע את השפה היטב. היא גרה בשכירות ברמת גן ועבדה כמטפלת בקשישים. הייתה מרוצה ו......... .........כעשרה חודשים, קיבלתי חדר נפרד עם מקלחת. אמא שלה בת התשעים, הייתה אדם לא נחמד. היא היכתה את סביטלנה לאחר שהייתה חוזרת הביתה מאוחר. הייתה טינה ושנאה בינינו. היא אמרה שאין לי מה לעשות אצלם וירקה עלי. אמרתי לסביטלנה שאני עוזב את הבית אך היא לא הסכימה ונשארתי. כעבור עשרה חודשים עברנו יחד עם אמא שלה לגור בדירה אחרת שקניתי לאחר שיפוץ כללי, בתל-אביב ברח' ארבע ארצות 17. עשינו הסכם אצל עורך דין, לפיו אמא שלה ישנה בחדר שינה ואנחנו בסלון על הספות. הייתה תקופה קשה. אמא שלה נפטרה בגיל 94. לי ולסביטלנה היו ירידות ועליות ביחסים, אך סך הכל אהבנו אחד את השני. היא אשה אלגנטית, חכמה, מטפלת בעצמה, מתלבשת יפה. זה מצא חן בעיני. הבעייה העיקרית שלה היא, שניסתה לשנות אותי ולא רצתה שאביט על נשים אחרות או אדבר איתן. רצתה שאהיה ממושמע ורק אתה. היא אמרה שהיא יודעת מה נכון. בבית העירה לי על כל דבר. היא למדה עברית באולפן, אבל לא היטב. כתוצאה מאי ידיעת עברית, נוצרה בינינו אי הבנה. אני מתכוון לדבר אחד, היא עונה לי במשהו אחר. אני מדבר בעברית והיא עונה לי ברוסית. היה חוסר תקשורת בינינו. המשבר הגדול בינינו פרץ כאשר הבת שלה, אלה, הגיעה ארצה מקנדה. היא הייתה נשואה נישואים אזרחיים. בעלה עזב אותה והם לא קיבלו אזרחות קנדית לאחר שהייה של שנים. הם גורשו משם על ידי השלטונות . בעלה שדד אותה וחזר ארצה שנה לפניה. סבטלנה ביקשה מאד שאקבל אותה לזמן קצר בביתי והסכמתי. לחודש. היא נשארה כארבעה חודשים. עשיתי מאמץ גדול בכדי שהיא תצא מהבית. אלה היא אשה בת 42, אופי קשה, מפונקת. לא דיברה אתי, אלא רק עם האמא שלה. סביטלנה ניסתה למשוך זמן, כדי שביתה תקבל אולי אישור לחזור לקנדה, אבל אני לא יכולתי יותר לשאת את המצב. ביקשתי את עזרתם של שי וגלית. השיחה לא היתה מוצלחת, אבל התוצאה הייתה חיובית. אלה עזבה את הבית ומתגוררת בדירה שכורה. סביטלנה הבינה שאני אדם נחמד, אבל אי אפשר לכופף אותי. סביטלנה עשתה חשבון בריא מה הדבר הנכון לעשות, למרות שאמרתי שרצוי, שתגור יחד עם הבת שלה. היא כעסה, אבל נשארה אתי. כעת, אנחנו חיים כמו זוג יונים. היא מוותרת לי ואני מוותר לה. היא משתדלת לא לבוא בטענות אלי.
אני בפנסיה. לאחר הפיטורין מהתעשייה האווירית, עבדתי זמן קצר. בגלל בריאות ירודה, אני עוסק בתחזוקת הדירה. אני היחיד בוועד הבית, קורא ספרים ורואה תכניות מעניינות בטלויזיה. לעיתים נוסע לבקר את הילדים שלי. יש לי שמונה נכדים. סביטלנה ואני הולכים לתיאטרון. נסענו פעמיים לחו"ל, לקנדה ולאוקראינה, לעיר טרנופול. סביטלנה גרה בעיר זו. גמרה לימודי ספרות שלוש שנים ושנתיים כלכלה. עבדה כמרצה באוניברסיטה. אנו גם נפגשים עם לאה אחותי בבית קפה. ללאה ולי יש הרבה במשותף. היא אשה חכמה ויש על מה לדבר. סביטלנה אשה נקייה מאד, אוהבת את הבית בו אנו גרים, טבחית מעולה, עובדת שמונה שעות בשבוע כמנקה במשרדי עו"ד ומשתכרת כאלף ₪ בחודש.
ב- 18.03.2010, נפרדתי מסביטלנה, דרך בית המשפט. היא קיבלה ממני עשרת אלפים דולר, לפי החוזה שחתמנו אצל עו"ד, לפני שנכנסה לגור אצלי. נפרדנו בגלל שנהפכתי אצלה לעבד ולא ממושמע. המצב היה בלתי נסבל עבורי. כעת אני לבד. תקופה ראשונה היתה מאד קשה עבורי, בגלל הבדידות. לאחרונה נרגעתי קצת. אני הולך למועדון מבוגרים בשם "רייך". יש שם הרצאות מעניינות, סרטים וסדנאות. אני נפגש עם אחותי לאה לעיתים קרובות יש לנו הרבה מן המשותף. עם מרי לעיתים יותר רחוקות. אני מבקר אצל הילדים והנכדים שלי. רינת ביתי, עם שלשת הילדים שלה, מבקרת בארץ ואני שמח לראות את כולם. עיסוק נוסף: אני בוועד בית לבד, בו אני מתגורר, ולא חסרה לי עבודה. הכרתי אישה מעניינת ומשכילה בשם רינה. היא גרה בשיכון "ל" בת"א. מקווה שההכרות תימשך.
מרי שרון (שלנגר)
בתמונה מימין למעלה מרי שלנגר אוק' 1948, ביילבה
נולדתי ב-6 לפבר' 1946, בכפר BANÓWKA מחוז ZAPAROZESKAJA, גוש: PRIMORSKI, אוקראינה, בבית חולים.
לפי משה ולאה, הכפר היה מאוכלס בבולגרים. באותו חודש, קיבלו ההורים רשות לנסוע חזרה לפולין.
מרי, על שם הסבא מאיר יחימוביץ, אביה של חיה/שרה.
בהיותי בת שבועיים, יצאו הורי לדרך, לעבר פולין. הם נסעו ברכבות והיו הפסקות של כמה ימים והמשפחה נאלצה לישון בחוץ. היה מאד קר וקשה. אמי הצמידה אותי אל חיקה מתחת לבגדיה, כדי לשמור על חום גופי. לא היה במה לחתל אותי. ולכן, אספו סמרטוטים (הגברים "תרמו" גופיות), כדי לעטוף אותי ולהגן עלי מפני הקור. בכל תחנה, שהרכבת עצרה, ירד אבי לחפש מים/קרח בכדי לנקות ולכבס את ה"חיתולים". כשחזר, הרכבת נסעה בלעדיו. הוא נאלץ להגיע ברכבת אחרת לתחנה הבאה. את הניירת על הולדתי קיבלו הורי בעיר בשם באנובקה BANÓWKA שבאוקראינה. במרץ 1946, הורי ואחיי הגיעו לדרום פולין, אחרי שבועיים של נסיעה. הם קיבלו דירה שהגרמנים נטשו, דירה קטנה, שהייתה חייבת להספיק ל-5 נפשות. סבי לא עבד והם קיבלו אוכל מה"ג'וינט" (יהודי אמריקה שעזרו)
זכרונותי מבילבה BIELAWA שבדרום/מערב פולין, DOLNY ŚLĄSK על גבול צ'כיה יפים. ראשית, גרנו ברח' WOLNOŚCI 123, שפירושו חופש, בקומה העליונה, כלומר ק.ג'. מול הבית היה גן הילדים שלי מעברו השני של הנחל, עם גשר מיוחד, עליו פחדתי לעבור, מאחר והיה קמור, כך שבצדדים נטה כלפי מטה, וחששתי לחצותו, עד כדי סיוט. בכל זאת עברתי בו פעמיים מידי יום. כילדה, הוא נראה לי מפחיד ביותר ותמיד פחדתי ליפול לנחל. רוחבו לא עלה על כ-שני מ', אני חושבת.
יש תמונת מחזור מהגן, הגן נוהל ע"י יהודים והגננות היו יהודיות. אני זוכרת את עצמי, כשהייתי חולה ונשארתי בבית, יושבת על אדן החלון ומביטה מטה. חלמתי על ילד אותו אהבתי וחשבתי עליו. דמיינתי שאנחנו משחקים ביחד. לא זוכרת מי הילד. בלונדיני אולי, לא יהודי. בבניין עצמו היה חדר מדרגות חשוך. אחי משה ובן דודתי משה, (שניהם ע"ש הסבא: משה/הרש), היו כבר גדולים. אחי בן 17 ובן דודתי בן .... עשו לי תרגילי "הפחדה" הם שמו פנס בתוך הפה, וסביב הפה היה מואר ומפחיד, כי כל מה שראו, זה את החלק המואר סביב לפה. כנראה שאהבתי מאד את ה"משחק" הזה, כי השתעשענו בו רבות. זיכרון נוסף מאותו בניין היה בנושא "אפרסק". אחד השכנים, בעלי חנות או מעבדה כלשהי בק.הקרקע, יצא למזדרון, בו היה ברז, לרחוץ פרי כלשהו. עיני יצאו מחוריהן למראה האפרסק (איך ידעתי שזה אפרסק, אני לא יודעת). לא ידעתי מה פשר הפרי הזה. התלהבתי מאד מפני שלא היה מוכר לי כלל. במרתפו של הבית היו תאים ומחסנים לכל אחד מהדיירים. במרתף זה אבי איחסן תפוחים, תפו"א, ואף הכין יין בתוך בקבוק מיוחד, עגול וגדול, שבחלק העליון הכניס מבחנה מיוחדת, דרכה יצאו הגזים והתהליך נקרא FERMENTACIA, הריח שבמרתף זכור לי עד היום, ריח של תפוחי עץ.
אחותי לאה, קראו לה LENA, פחדה לרדת למרתף, ואני כגיבורת המשפחה, נשלחתי על ידה למרתף, כדי להביא משם מצרכים וכל שנדרש. היא כנראה ירדה בעקבותי. נחשבתי כילדה שלא פוחדת משום דבר. לא הרחק מהבית הייתה כנסיה, בה לא ביקרנו. בצידו השני של הבית היה בית חולים. במעלה הרחוב הייתה כיכר גדולה, שם מכרו גלידות בין שתי וופלות. גלידה ביתית מעולה. הייתה זו עגלה פשוטה, עם גלגלים, כדוכן. מי לא טעם את הטעם הזה. דיברתי השבוע עם בת הדודה שלי, ציפורה FELA PARENCZEW, ולה אח בשם MOSZE. לאמא שלהם קראו (CELA (CIOCIA, כך קראתי לה, טעם הגלידה היה נפלא ועד היום אני מחפשת סוג כזה של גלידה, כשמלקקים אותה מן הצד בין שתי הוופלות. גם הוופלה הייתה מאד טעימה ומאז אני אוהבת מאד וופלים. באותה כיכר הייתה חנות גדולה למצרכים וממול, היה מבנה ציבורי, אליו עלו במס' מדרגות ושם מכרו לקראת חג המולד עצי אשוח. גם אנחנו קנינו אשוחים כדי לקשטם ולחגוג את בוא השנה החדשה. סיפור שובבות נוסף, התרחש בחצר הבית הנ"ל, או בחצר של בית אחר, בביתו של חבר, ילד בשם HENIEK, שיחקנו בזריקת בקבוקים. עמדתי ליד קיר והוא, מעברו השני השליך הבקבוקים לעבר הקיר ושבר אותם. באחת הפעמים פגע לי בברך שמאל והיה חתך גדול, שהבשר יצא החוצה. ההורים הוזעקו מייד ולקחו אותי לנזירות בבית החולים. הן לא הרדימו, פשוט תפרו בבשר החי, ועד היום יש לי צלקת "יפה" בברך. צרחתי כהוגן, זה ברור. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבי"ס סמוך, ביידיש. בית הספר נקרא "יידישער מלוכה-שער שול". היה מאד מצחיק לגלות שכל אימת שהמילה "תחת" הופיעה, כל הילדים צחקו וגם אני. משמעותה של זו היה "מתחת" לדבר מה, כמובן, אלא שביידיש זה האחוריים. בבית הספר הייתי ילדה שובבה וזכורים לי "קרבות" וקטטות בין הילדים. צחקו עלי שרואים לי את התחתונים בזמן שנאבקתי. אימי סירקה אותי עם סרט חגיגי יפה, גדלתי עם שתי צמות וסרטים. כך אני מופיעה בתמונות.
בתקופת בית הספר, עברנו לדירה יותר מרווחת ברח' WESTERPLATTE 2, בשנת 1953, ומשם היה הרבה יותר קרוב לכיכר. בחזית הבית הייתה גינה מטופחת עם ערוגות פרחי אמנון ותמר. מול לבית היה בית קולנוע. אני בקושי זוכרת, אם בכלל. מעבר השני של הרחוב היה בית ספר תיכון, מבנה אדום גדול וחצר ענקית. לבי"ס זה הלכו אחותי ואחי. (לא ממש זכור לי). קיבלנו גם חלקת אדמה לגינת נוי, כ- 300 מ' מהבית בו גרנו. היה שם עץ אגס גדול, שיחי פירות יער ופרחים מדיפי ריח מדהים. אהבתי להגיע לשם עם אחי ואבי. הם נהגו להגיע לשם עם אופניים, כדי להעמיס דברים, אני באמת לא יודעת למה. יום אחד החלטתי שמשעמם לי ו"לקחתי" האופניים בלי רשות והתחלתי לרכב במורד הרחוב. מאחר ולא ידעתי איך לעצור, המשכתי לרכוב עד למורד ונתקלתי במדרכה, עליה נפלתי וכך נעצרתי. חזרתי כמובן ברגל לגן הירק, אל אחי ואבי. לא זוכרת את תגובתם. גם לא זוכרת אם חזרתי פצועה וכאובה. במורד הרחוב היה פארק עם בריכת שחיה, אליה נהגנו להגיע ולשחות. באחת הפעמים אחי "דאג" לדחוף אותי למים, מבלי שידעתי לשחות. כשהלכתי לבית הספר, בו למדתי ביידיש, הליכה לא קצרה ברחובות העיר, נהגתי להסתיר את אפי ה"ארוך" כדי שלא יזהו אותי כיהודיה. באחת הפעמים, צעק לעברי ילד פולני ŻYDÓWKA, "ז'ידובקה", יהודיה. לא היה לי נעים כלל וכלל. זיכרון מר.
העיר הייתה עיר תעשייה, כך שליד גינת הירק היה בית חרושת. אבי עבד בדירינג, בית חרושת לכותנה בצד השני של העיר. עד יום מותו, היה מספר שיש לו עדיין חלומות על העבודה שם. בדירה החדשה אני זוכרת שהייתה אמבטיה ובה התרחצנו. מאחר ויום אחד היו חסרים מים, או שקרה משהו שאיני יודעת מה, היו מים חומים, ובהם התרחצתי עם האימא שלי ביחד. עד היום אני לא יודעת מה קרה שם בדיוק. אחי היה מופקד על קרצוף רצפת העץ. אני לא יודעת אם עשה זאת בשמחה או לא, אבל ניקה. הייתה גם אח בסלון, מאחר והבית היה קר. היה לנו גם גרז' במורד, מאחורי הבית. מכונית לא הייתה לנו, אבל זה היה מחסן ראוי. נראה לי שגם דירה זו קיבלנו בזכות אחותי האקדמאית. היא סיימה תיכון ויצאה ללימודים ב-WROCŁAW, למדה משחק והופיעה במס' הצגות עם הגב' קמינסקה. התחברתי מאד עם הילדים בבית החדש. לשכנים שלנו בדלת ממול קראו JABŁOŃSKA, לבת קראו KRYSTYNA, KRYSIA עבורי, עד היום. היא קטנה ממני ב-3 שנים. בגיל מסויים הנוצרים עורכים טקס "הטבלה" לכנסיה לבנות. השתתפתי בטקס חגיגי זה בכנסיה שבסמוך לבית הקודם. בכניסה לכנסיה יש מים, בהם טובלים היד ומצטלבים. בכנסיה כרעתי ברך כמו כולם והצטלבתי, כך זכור לי. מאחורי הבית בסמוך למוסך, היה שובח יונים. אחד השכנים גידל יונים לבנות וצחורות, אלא שהן שימשו למאכל. ידעתי שהוא מולק להן את הראש. ידיעה לא נעימה בכלל. מאחר ולמדתי פסנתר מגיל 6, "הצמידו" לי אקורדאון ו/או פסנתר, כדי לנגן עבור מקהלת הכיתה. הארועים התנהלו במועדון שנפתח לפעילויות ליהודים. ההורים לבטח היו גאים. אני לא ידעתי מימיני ומשמאלי אני חושבת, ולא הבנתי איך נתנו לי לנגן ואפילו כתבו עלי בעיתון, על הילדה בשם MERA/MERIׂ אלה היו שמותי.
" ב10 למרץ נערכה הופעת ילדים יחד עם יום האשה הבינלאומי, תכנית בה השתתפו ילדים מבית הספר היידי בשם "מלוכה שול" , אותו אירגנה המורה ה. ווישניא, התקבל בברכה ע"י האורחים. בהמשך הצטיין התלמיד מכיתה ד' אלברט קונטור, אשר ניגן באקורדיאון והתלמידה מירא שלנגר, אשר ניגנה בפסנתר."
אני זוכרת את המורה שלי לפסנתר, כקשוחה וקשה. הסתובבה עם מקל, כדי ליישר לי את הגב או להעיר על נגינתי הבלתי ראויה. אבא שלי היה מכסה את שעון הקיר שמעל הפסנתר, כדי שלא אראה את השעה ואנגן בלי להתחשב בזמן. היה לו מאד חשוב שאנגן. זו היתה התרבות והחינוך שביקשו להעניק לילדים. הורי השתתפו בהרבה אירועים חברתיים, נסעו לחופשות בהרים, אליהם הצטרפתי גם אני. בימי 1 במאי צעדו ברחובותיה של העיר בגאווה ואני לצידם עם דגל ה-1 במאי. תמיד עם צמות וסרטים קשורים ויפים. בבניין עצמו הייתה עליית גג, אליה נהגנו הילדים לעלות ולהשתעשע במשחקים שונים, גם של אבא ואימא. אימה של KRYSIA חשדה בנו ובמשחקים האסורים וארבה לנו מידי פעם. התרוצצנו בעליית הגג בין הכניסות השונות. הבית היה בנוי בצורת "ר" גדולה, היו שלש כניסות לבנין ובעליית הגג היה מעבר בין כל הדירות שמעל (כך זכור לי). ביליתי הרבה פעמים עם KRYSIA בביתה וראיתי את הוריה הרבה. אבא שלה היה מנהל בבית החרושת. היה איש גבוה ונאה. הוא אכל מתוך צלחת, תוך כדי הליכה בבית, כשהצלחת בידו. ל-KRYSIA היה אח קטן בשם JANUSZEK. מלבד התמונות שלו, איני זוכרת אותו. אימא של KRYSIA דאגה "לסלק" אותי מביתם מידי פעם, מאחר ואולי הגזמתי בשהייתי שם ואולי עשינו קצת בלגן וגם הפרענו לה, כמובן. תמיד אמרה שאימא שלי קוראת לי. כששאלתי את אימי אם קראה לי, אמרה שלא. אבל לא הצלחתי להעלב או להפסיק את החברות. KRYSIA עד היום מספרת לי שאמא שלה מאד כיבדה אותי ותמיד אמרה לה להידמות אלי ולקחת ממני דוגמא, כמו נגינה בפסנתר ועוד, לא יודעת מה. נסענו פעם או יותר לקייטנות ביחד. קנו לנו גלגל הצלה בדוגמת צפרדע ירוקה ŻABA. אימי הייתה קוראת לי ŻABA, צפרדע, כי יש לזה משמעות לא כל כך טובה, בהיותה ירוקה ואולי קצת רעה/קופצנית/עגומה". בימי חורף מושלגים, האחים שלי, במיוחד אחותי עם החברים שלה המבוגרים, נהגו לקחת אותי איתם לגבעה/הר, כדי לגלוש במגלשה SANKA. הגבעה/ההר היה במעלה הרחוב ולשם הלכנו לגלוש. היה כיף אדיר. מאחורי הבית היתה ירידה לחצר ולחניות וגם שם גלשתי הרבה עם המגלשה. לאחותי היה חבר עם מכונית, שחיזר אחריה והיא לקחה אותי אתם ועם חברים נוספים. יש תמונות. יש גם תמונות מחגיגות ואירועים, מחופשות שונות בהרים ועוד. אידק באומגרט, אחד מהחבר'ה של אחותי ובן גילה (הוא בארץ עם אשתו), נהג לקרוא ליMEEEEE…….. ' במשמעות של כבשה..... כנראה שבכיתי פה ושם וצחקו עלי. אחי משה התגייס לצבא הפולני, מאחר והשירות היה חובה. היינו גאים בו והוא נראה נפלא במדים של החייל הפולני. אחי יצא לבלות בחברת בחורות שונות, גם גויות. באחת המפגשים, בריקודים, החבר'ה התנפלו עליו והחטיפו לו מכות רצח, על שהעיז לרקוד ולחזר אחרי פולניה. אבא שלי החליט שזה מספיק ומאד מסוכן להישאר בפולין. זה היה בשנת 1957, כשאיפשרו ליהודים לצאת מגבולות פולין, לעבר ישראל. יכולת לשמוע אנשים צועקים לעברך, "לך/לכו לפלסטינה". את האנטישמיות הרגשת באוויר.
עם השכנים שלנו לא הייתה שום בעיה. מה שהיה ברור לי כבר אז, כילדה ומובן והגיוני, שהיהודים מתחתנים ביניהם ויש להקפיד להתחתן עם יהודי/יהודיה. אבא שלי הכין ארגז ענק מעץ LIFT, עבור הפסנתר והמיטלטלין. התקפלנו משם, השארנו המון זיכרונות ועלינו ארצה בספט'/אוקט' 1957. סיימתי שם כיתה ה' בבית הספר היהודי, ביידיש. הדרך הייתה ארוכה ומרתקת. בזכות אחותי התאפשרו לנו תנאים טובים ונוחים. כיבדו מאד את האקדמאים. ברכבות לעבר ג'נובה, לה קראנו בפולנית גנואה, בה שהינו כשלשה שבועות. זכורים לי זיכרונות יפים מעיר זו. הסתובבנו בחופים ובעיר. חיכינו לאונייה שתעלה אותנו ארצה. האונייה "ארצה" הגיעה והפלגנו לעבר החוף של חיפה. בדרך יכולנו להשקיף החוצה, מאחר והיה לנו תא מסודר מעל המים. בהיותי בת 11 בהגיעי ארצה, העבירו אותנו לרמת-ישי, שם התקבלתי לבית הספר בסבר פנים יפות ולימדו אותי לומר שלום לכל עובר-אורח. המילה "סבלנות" שלטה בסביבתנו. הכל היה חדש ומרשים: הזיתים, השירים, הריקודים, השפה.... קיבלנו קופסאות שימורים שונים. בתוכם היו קופסאות זיתים, שלא הבנו מה עושים אתם. לאימא שלי היה כאן בן דוד הרש ומאלא טראובה, שעלה ארצה אחרי המלחמה. גר עם אשתו והבנות ביזור. הם פשוט "חטפו" את הזיתים. הם גם הציעו לאחי להצטרף אליהם ולמצוא עבודה במרכז ולעבוד עם הבן דוד השני של אימא שלי. אחי גר זמן מה אצלם בבית. קיבלו אותנו יפה מאד וביקרנו אותם הרבה. הם היו ונשארו דתיים. היום אין קשר אתם וחבל. הבנות גדלו ואין לי מושג מה אתם. MALA ו-HERSZ טראובה, הגיעו ללוויה של אבא שלי, ומאז לא ראיתי אותם. כעבור כשנה לערך, דאגה אחותי להעביר אותנו לפרדס רובין, שליד גבעת שמואל של היום. הייתה שכונת צריפים. זכור לי כי שכבתי על ה"כבודה" העמוסה על המשאית, והבטתי לשמים. היה ערב וראיתי עצים גבוהים. נדמה לי שעברנו בכפר מלל, היום הוד השרון, בשדרת העצים שלאורך הכביש. הדרך הישנה עברה מחיפה דרך כביש 4 של היום. דרך ארוכה. החבר של אחותי מפולין, אותו אהבה, בשם אברהם שוואלב, הגיע ארצה עוד לפנינו עם משפחתו. הוא חיזר אחריה עוד בפולין ושיחק אתה בתיאטרון של קמינסקה, כדי להיות קרוב אליה. בפרדס רובין היה אולם תרבות קטן, בו התחתנה עם בחיר ליבה. ליד הצריפים היה פרדס תפוזים גדול. אהבתי "לקחת" משם תפוזים ובאחת הפעמים "תפס" אותי שומר ו"הסגיר" אותי לאימא שלי. חטפתי על הראש, אבל הבנתי אולי שזה תרגיל, כי המשכתי עם מעשי ה"לקיחה" עד היום. אני נמשכת לכל בוסתן או פרדס, בו יש גידולים, הניתנים לאכילה מיידית, כמו אפרסמון, קלמנטינות, פומלות, ענבים, פקאנים ועוד... ליד הצריף הייתה גינה שטיפלתי בה ושתלתי שם עץ שעד היום הוא קיים. אהבתי לטפס על שלדי בניינים ועצים.... ולשחק עליהם. ארגנו בין הילדים "חנות" ו"מכרנו" חול ואבנים. שיחקנו בחוץ והשתובבנו. בבית הספר שבגבעת שמואל "פתרו" אותי מלימודי ערבית, כי זה היה כבר יותר מידי עבורי, בגלל היותי עולה חדשה. זה היה מעמד מכובד ומתוך התחשבות. כל פעם הייתי מכינה שיעורים עם חברה אחרת, כדי שתעזור לי בעברית.
בגיל בת מצווה, עשו לי מסיבה קטנה וקיבלתי שעון מתנה והייתי גאה על כך. לקראת כיתה ז', עברנו לגור בפ"ת, בשיכון, גם בזכות אחותי האקדמאית. אפשרו לנו לגור בבנין ק.קרקע, שלשה חדרים יפים. אחותי כבר הייתה נשואה. אחי ישן בסלון. הייתה דלת לסלון. אני קיבלתי חדר משלי עם חלון דרומי. היה נפלא, כי הרביתי להשתזף ולהתחמם דרכו. סידרתי לעצמי שמיכות על החלון וישבתי עליו לספוג את חום השמש. אולי גם למדתי קצת. אהבתי מאד לשחק בפאזלים ולהרכיב מטוסים, הליקופטרים ועוד. גם התחלתי לסרוג. בבית הספר הייתה מגמת מלאכה. אהבתי להכין תמונות מעץ. היה מאד מעניין לעסוק ביצירות שונות. גם ניגנתי. אבא די הכריח אותי לנגן. היה מוריד את השעון מן הקיר, שלא אראה את השעה.
את כיתה ח' סיימתי בבית ספר פיק"א בפ"ת. לאחר מכן בבית ספר תיכון אחד-העם, בו למדתי שלש שנים בלבד. בשביעית התחלתי מגמת ביולוגיה. הצטיינתי בפיזיקה. חשבון, אנגלית צרפתית הקשו עלי. גם תנ"ך ועברית, לא הקלו עלי. המורה לצרפתית היה השכן שלי בשם כינורי שלמה. הרבה לא הצלחתי ללמוד. הייתי תלמידה מאד רצינית, ובכל זאת היה לי קשה בשנה זו. עם גמר כיתה י"א, עברתי לבי"ס "אורט" כ"ס, מגמת שרטוט בניין, שם עשיתי חיל. אהבתי את מקצוע השרטוט ואחרי השביעית, הכל היה לי קל. המקצועות היו ברמה סבירה והצטיינתי בלימודים. הצלחתי אפילו "להתפלח" מידי פעם מבית הספר לבריכה שבסמוך. לכוון בית הספר נסעתי יחד עם חברה מפ"ת. (מה שמה?) בשכנות אלי, בחלק השני של הבית גרו משפחות "מזרחיות". שתי כניסות היו משפחות ממזרח אירופה ושתי כניסות נוספות עם יוצאי המזרח. כך דאגו לשלב בין העולים. הייתה לי חברה בשם יהודית סיטי. משפחה מעיראק. נחמדים מאד. "שרצתי" אצלם הרבה. הקשבנו למוסיקה שאהבנו מתחנת מונטה קארלו וגם לאום כול טום שהיא אהבה. יחד חלמנו בלילות אל מול הכוכבים. טיילנו והסתובבנו הרבה בדיזנגוף. ליהודית היו הרבה חברים מן העילית והבוהמה של ת"א. ישבנו הרבה בקאסיט ורובאל. יהודית "קלטה" פטנט לא נורמלי. כדי להיכנס לקולנוע היכל ו/או הדר בפ"ת, הייתה מסניטה בין שפתיה "FOX", וכך הכניסו אותנו לקולנוע וקיבלנו מקומות מכובדים. המשמעות מובנת, אבל מנין היא לקחה את השיטה הזו אני לא יודעת. החבר'ה שלה גילו לה לבטח. זו הייתה חברת הסרטה בחו"ל. בשכונה הייתה להקת בנים. הם ניגנו בכלים שונים והיו הרבה מסיבות, הלכנו יחד. רקדנו הרבה SLOW, הבחורים תמיד התחילו אתה. נסענו יחד לחופשות באכזיב והכרנו בחורים, אבל תמיד היא הייתה מסמר העניינים וכמובן שהתחילו איתה. אני הייתי ברירת המחדל. אין לי מושג אם היא הצליחה לגמור את התיכון, מאחר ודרכינו נפרדו. היא לא התגייסה לצבא ואני כן. לא זכור לי שהיינו נפגשות גם בהיותי שנתיים ב"אורט" כ"ס. אולי כן.
בסביבה הייתה עוד חברה בשם לאה באסון. גם אתה היו קשרים, אבל פחות. בזמן הצבא הכרתי את ליזה, שגרה בשכנות אלינו, מעבר לתחנת הדלק. היינו יחד בטירונות, אני חושבת. אנחנו חברות עד היום. היא אימא שכולה לבנה .... ז"ל. נשואה לשלמה רוטהולץ ובנם רועי, לא הלך לצבא, בגלל קשיים שונים. היום הוא בן שלשים ושתיים. התחתן לפני כשלש שנים ואחרי שנה התגרש.
הטירונות בגיל 19 הייתה עבורי חוויה בפני עצמה ומלאה אותי בגאווה. אהבתי להיות טירונית ולשרת בצבא. כחיילות נידבו אותנו לאחד המצעדים ממחנה שליד איילת השחר עד לבירנית (לא ממש זוכרת). שרנו וצעדנו. גם את זה אהבתי. עד היום אני אוהבת ללכת. זה עושה לי טוב. בצבא עברתי קורס כפקידת אפסנאות. שולבתי במחנה מוצקין, ג'למי, צומת ג'למי ומחנה עמוס, על כביש הסרגל, לכיוון עפולה. את המגורים קיבלנו, שתי חברות שלי ואני, במלון מיוחד לחיילות בעיר התחתית, חיפה. בפתחו של המלון היה תמיד שומר מבוגר, ששמר עלינו מכל פגע. היום זו שכונת הגרמנים שלמרגלות הגנים הבאהאיים. זהו מקום מקסים, אותו שיפצו בשנים האחרונות, למופת. במקום בית חיילות זה, נבנה בית מלון גדול ומרווח בסמוך. את זה ידעתי כבר מלפני שנים, אבל אף פעם לא ניגשתי לשם. תמיד עברנו במקום בדרכנו צפונה לחברים בקריית ים. באחד הביקורים שלנו בחיפה וטיול בשכונה הגרמנית המשופצת, התעקשתי להיכנס לתוך מבנה בית המלון לשעבר, קיבלתי ביטחון ורצון עז לראות מה ואיך השתנה. היום זו מסעדה מקסימה. מתחת לרצפה גילו עתיקות וכיסו את הרצפה בזכוכית. פשוט מקסים. החדר בו התגוררתי עם עוד שתי חברות הפך לחדר של המסעדה. החדר השני הינו מטבח. בחיפה, בזמן שרותי הצבאי, הייתה לי חברה בשם שרה. גם משפחתה קיבלה אותי בסבר פנים יפות ויכולתי לבקר אותם לעיתים קרובות. הכרתי אותה מן הטירונות והמשכנו להיות חברות טובות עד היום. הקשרים נשמרים. היא התחתנה עם מנחם רוטקופף ולה שלש בנות נשואות. היא שמחה לבשר לי על הריונה של נחמה/ניקי, ביתה הבכורה, כשנפגשנו בקיסריה במוזיאון ראלי. היא מקפידה מאד להזמין אותנו לכל השמחות שלהם ומארחת למופת, בכל דירה/בית, בו התגוררה.
במחנה מוצקין חיזר אחרי אחד הבחורים/חיילים. לא ממש נחמד להיות מחוזרת מפני שמייד השמועה הייתה עוברת בין החיילים ודי התביישתי. הבחורים לא לוקחים ברצינות את החיזורים, וברגע שנענים להם, מייד רצים לספר לחבר'ה. זה ברור. מאחר והייתי תמימה, לא הבחנתי בזה על ההתחלה וחבל. שם הבנות שמרו בבודקה של הכניסה למחנה. לפעמים ישב אתי/לידי חייל כלשהו. זוכרת שהייתי מניחה את הראש על השולחן עם הנשק ונרדמת. במשמרות, היינו ישנות באחד החדרים. במחנה ג'למי הייתי חיילת יחידה בין חבורת בנים. עברתי לשם עם הבוס שלי ממחנה מוצקין. שמו היה נדלר, איש נחמד מאד ואדיב. הוא גר בבניימינה. אחרי הצבא לא היינו בקשר. בג'למי הייתי מחוזרת, מפני שהייתי חיילת יחידה, בין הבנים. אפשרו לי לאכול בחדר אוכל קצינים. תפחתי בצבא לגודל של 64.0 ק"ג., המון. הייתי רחבה מאד. במחנה זה עשיתי די חיים משוגעים. הביתה נסעתי בטרמפים מידי פעם. מלבד מקרה אחד לא נעים שמישהו ניסה עלי את תרגיליו, הנסיעות עברו בשלום. משם, עברנו כחבורה (לא זוכרת), למחנה עמוס, ליד עפולה. גם משם נסעתי בטרמפים הביתה מידי שבוע, דרך ואדי ערה. כל ערב חזרתי לחיפה לישון בבית המלון. בזמן שהותי בחיפה, היו לי עוד שני מחזרים, אותם אני בקושי זוכרת. עבר הרבה זמן ולא משתדלים לזכור. אחד מהם היה שמנמן ושירת בששת הימים בלבנון. הביא לי משם "מתנה", ש"ששדד" מאחד הבתים, איפור מפיח, בתוך כלי מברזל. מאד נחמד. עד היום יש לי את זה. יש לי גם תמונות מן המחזרים השונים. הוא ניסה ליצור אתי קשר כשהייתי כבר נשואה. מה שהרתיע אותי, הוא שהיה בן יחיד. תמיד חשבתי שלא אתחתן עם בן יחיד, מאחר ויש עם האגו בעיות.
חברה מהצבא בשם מריה, הכירה לי את אבי, בחתונה שלה. אבי הזמין אותי לרקוד, וכך הכרנו. כעבור שלשה חדשים התחתנו. כשנתיים לאחר השירות הצבאי, התחלתי לעבוד כשרטטת בניין בת"א. תחביביי: לסרוג, לנגן, לאסוף בולים ועבודת יד.
